Saturday, February 11, 2017

טרור אסלאמי – כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2017

שנת 2017 נפתחה עם כניסתו של נשיא אמריקאי חדש לבית-הלבן שאימץ מדיניות של מאבק גלובאלי ברור וגלוי נגד הטרור האסלאמי הרדיקלי, וזאת בניגוד לקודמו, אובמה, שאימץ גישה של לוליינות לשונית פייסנית לצד נקיטת מדיניות של חיסולים-ממוקדים רחבי-היקף שהתבצעו בעיקר בתקופת כהונתו הראשונה של בבית-הלבן. מאות דיונים, אלפי מאמרים ואין-ספור התייחסויות והצעות התפרסמו במהלך שמונה השנים האחרונות שעסקו בגיבושה של מערכת כלל-עולמית אפקטיבית נגד הטרור אסלאמי הרדיקלי. מרבית הפרסומים עסקו באפקטיביות של האמצעים המלחמתיים הננקטים נגד ארגוני טרור אסלאמיים הפועלים ברחבי-העולם - החל מסוריה ועיראק, וכלה בפיליפינים ובניגריה. אך, האם פעולה אופרטיבית אחת שמתאימה למשל לפיליפינים, מתאימה גם לניגריה ולסוריה? ספק רב. אולם הבסיס התרבותי והאידיאולוגי עליהם נשענים ארגוני הטרור האסלאמיים דומים זה לזה בהתאם לפרשנות של הטקסט הדתי העיקרי.

לפיכך, נשאלת השאלה, האם אפשר לנתק בין הטרור אסלאמי הרדיקלי לבין מה שמזין את הטרור הזה ברמה האידיאולוגית והתרבותית? דוברים "ליבראליים" רבים ברחבי-העולם טוענים שאין קשר בין האסלאם לבין הטרור האסלאמי הרדיקלי. זוהי טענה הנובעת בראש-ובראשונה מפחדנות משתקת כדי לא לעורר לכאורה את הזעם האסלאמי הלובש צורה ופושט צורה במהלך העשורים האחרונים. האם אפשר לנתק את האידיאולוגיה הדתית הקתולית מהאלימות הרצחנית בה היא נקטה נגד כל מי שנחשד כיריב באופן מעשי או פוטנציאלי? האם אפשר לנתק את החזון הקתולי של חברה נוצרית טוטאלית, מהאלימות הרצחנית בה היא נקטה כדי לממש את החזון הזה ברחבי-העולם? בשל האידיאולוגיה הנוצרית הדתית הזו, מיליוני בני-אדם חוסלו באירופה וברחבי-העולם ועמים אחדים נעלמו מהמפה האנושית של העולם. האידיאולוגיה הדתית הזו, היא שהעניקה הצדקות מוסריות לקטל תעשייתי רחב-ממדים שנמשך מאות שנים. "הטירוף" הזה נשען על הטקסט הדתי, ומכאן גם נבעה ההסכמה מצד חוגים רחבים בציבור הנוצרי לצעדים האלימים והברוטאליים שננקטו כדי לממש את הטקסט הדתי.

גם לטקסט הדתי האסלאמי יש השפעה עצומה על עדת המאמינים - החל מהיחס של הגבר לאשתו וכלה ביחס בין מאמין מוסלמי לבין מי שמוגדר "כופר". על המצע הדתי הזה, קיימת פרשנות פונדמנטליסטית המעניקה הכשר-מוסרי במטרה לממש - במאה ה-21 - עקרונות דתיים העוסקים למשל בדיני "עריפת ראשים", באונס נשים נוכריות והפיכתן לשפחות מין, וביחס לכול מי שמוגדר "כופר". אין כאן "טירוף", אלא זהו למעשה השיח התיאולוגי האמיתי המתנהל בחברה המוסלמית כבר יותר מ-1,300 שנה. לכן אי-אפשר לנתק בין "הטרור האסלאמי" לבין "הדת המוסלמית", גם משום שארגוני הטרור האסלאמיים אינם עושים את ההפרדה הזו, בשל שהפרשנות שהם מעניקים לעקרונות הבסיסיים של האסלאם - המכתיבה את מעשיהם במדינות המוסלמיות ובמדינות בהן יש ריכוז כלשהו של מוסלמים.

לפיכך, גם ההגדרה שבאה לידי ביטוי במשפט "טרור אסלאמי רדיקלי", איננה יכולה להיזרק לחלל-האוויר-העולם סתם כך, ללא הקטליזאטור האמיתי שמניע אותה. דהיינו המערכת הדתית האסלאמית והאינדוקטרינציה הדתית הרדיקלית המתנהלת בידיבעלות-בריתה של ארה"ב כדוגמת סעודיה שהשקיעה עשרות מיליארדי דולרים במהלך העשורים האחרונים שהוקדשו להקמת מרכזים דתיים ברחבי-העולם שהטיפו לרדיקליזציה של העקרונות האסלאמיים על-פי הפרשנות הקיצונית. במילים אחרות, ללא מאבק עיקש נגד האסלאם כמכלול אידיאולוגי, על כל עקרונותיו ופרשנויותיו, העולם החופשי ימשיך לנהל מלחמות יומיומיות נגד הטרור אסלאמי הרדיקלי עם כיסויי-עיניים, בשם עקרונות מוסריים לכאורה שנועדו להסתיר את הבעיה המרכזית במאבק התרבותי הרובץ לפתחו. את האפקט של התכחשות "הליבראלית" הזו אנו יכולים להבחין באופן-בולט בעלייתם של כוחות פוליטיים לאומניים ברחבי-אירופה הרואים במדינה הרב-תרבותית מסגרת שאינה מסוגלת להעניק הגנה נאותה נגד אלה הרוצים להרוס אותה בשם עקרונות דתיים אסלאמיים רדיקליים. בסקר בינלאומי שנערך לאחרונה בקרב 10 מדינות אירופאיות נשאלה השאלה האם יש למנוע כל הגירה נוספת ממדינות בעלות רוב מוסלמי. בסקר השתתפו כ-10,000 בני-אדם מפולין, מספרד, מבלגיה, מצרפת, מהונגריה, מיוון, מגרמניה, מאיטליה, מבריטניה ומאוסטריה. התברר שכ-55 אחוזים מהמשיבים הסכימו שיש למנוע כל הגירה מוסלמית נוספת לארצותיהם. כנראה שלא רבים מוכנים לייבא לארצותיהם את שדה-הקטל האסלאמי שהתבטא ב-9,145 הרוגים בחודש ינואר 2017 (להלן, בטבלה).

על-מנת להפגין את גודל האיוולת בו שרוי המחנה הדוגל בזכויות-יתר למוסלמים בלבד, הדוגמא הישראלית שבאה לידי ביטוי באחת מהכותרות של עיתון הארץ, תדגים היטב את הדברים: ב-6 בפברואר 2017, נורה טיל לעבר ישראל בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים ברצועת-עזה. בתגובה לירי, צה"ל הפציץ שורה ארוכה של יעדי טרור של ארגון החמאס בעזה - אך לא נמסר על נפגעים. ב-8 בפברואר 2017, אתר הארץ באנגלית פרסם את הכותרת הבאה: "הטון האגרסיבי של ישראל, עלול להצית מלחמה לא רצויה בעזה". כעת כולנו מבינים, שטיל שנורה לעבר ישראל כדי להרוג אזרחים ישראלים, אינו עלול להצית מלחמה בעזה, אלא רק התגובות הישראליות לירי של הטיל לעבר ישראל, הן שעלולות להצית מלחמה בעזה, כך לטענתו של עיתון הארץ. כנראה, שדובר החמאס יושב במערכת עיתון הארץ, אחרת אי-אפשר להסביר את ההיגיון האסלאמי הזה של העיתון המתבטא בהטלת אימה וחרדה דווקא כלפי הצד המותקף. מדהים.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - ינואר 2017
מדינה:
הרוגים:
פצועים/הערות:



עיראק:
4,176
10,000
סוריה:
2,001
5,000
טורקיה - סוריה:
9
חיילים טורקים
אפגניסטן:
933
2,000
תימן:
910
2,000
ארה"ב - תימן
40
בפשיטה קרקעית
ניגריה:
291
--
מצרים:
109
מחצית מהם חיילים
סומליה:
91
--
קניה - סומליה:
57
חיילים קנייתיים
פקיסטן:
88
--
מאלי:
83
--
טורקיה:
43
--
פיליפינים - טרור אסלאמי:
39
רובם טרוריסטים מוסלמים
קמרון:
25
--
לוב:
22
--
ארה"ב - לוב:
100
כולם טרוריסטים מוסלמים
הודו - קשמיר:
22
--
סודאן + דארפור:
17
--
רוסיה - קווקז:
11
--
סעודיה:
10
--
דרום-סודאן:
6
--
קנדה - טרור נגד מוסלמים
6
פיגוע במסגד
סין - טרור אסלאמי:
3
כולם טרוריסטים מוסלמים
אלג'יריה:
2
--
טוניסיה - לוב
2
2 עיתונאים מטוניסיה
ניז'ר:
2
--
לבנון:
1
--
בנגלדש:
1
טרוריסט מוסלמי



ישראל - הרשות הפלסטינית:
3
כולם טרוריסטים מוסלמים
ישראל - טרור:
6
4 חיילים, שוטר ואזרח
ישראל - טרור:
2
טרוריסטים מוסלמים בחיפה ובנגב



חיילים אמריקאים:
3
2 באפגניסטן, ו-1 בתימן
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
17
--
סוריה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
9
--
סומליה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
5
--



סה"כ:
9,145 הרוגים
19,000 פצועים







==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2017", מגזין המזרח התיכון, 9 בפברואר 2017.

Saturday, January 28, 2017

כניסתו הסוערת של הנשיא דונלד טראמפ לבית-הלבן

טקס השבעתו של טראמפ ב-20 בינואר 2017, היה מרשים מאוד - כפי שרק האמריקאים יודעים לערוך טקסים לאומיים מרגשים. יש כללים, יש טקס ויש מסורת שתכליתם כנראה להפגין לעיני הנשיא החדש את גודל התפקיד ואת גודל השעה. אחד מהפרשנים בארה"ב טען שבתפיסה הבינלאומית השכיחה, הנשיא האמריקאי נתפס כ"מלך העולם" שמעליו נמצא רק אלוהים. הינה כי כן, מיליארדי בני-אדם ברחבי-העולם עקבו במשך יומיים אחרי השידורים-הישירים שהועברו אליהם מארה"ב. כל אמירה של הנשיא נשקלה ונמדדה, וכל דקה במהלך ההכתרה ולאחריה הוסברה בהתאם לנטיות ליבם של השדרנים והכתבים. זה היה היום גדול של ארה"ב וזה היה גם היום הגדול של התקשורת האמריקאית והבינלאומית.

התקשורת קיבלה נשיא צבעוני שאינו מקבל את האמיתות הישנות והמסורתיות שליוו את המערכת הפוליטית האמריקאית בשנים האחרונות. טראמפ הוא חגיגה ענקית ואין-סופית לתקשורת. הוא מייצר כותרות כל שעה, וכל כותרת לעיתים מעוררת-מחלוקת מקודמתה. מהבחינה הזו, טראמפ משחק לידי התקשורת האמריקאית או זו הבינלאומית שמחפשת כותרות מרעישות שיתפסו את העין של הצופים או את הקוראים. אם בתקופת אובמה התקשורת השמרנית זכתה לרייטינג גבוה, הרי שסביר להניח שהתקשורת ליבראלית תזכה לרייטינג גבוה בתקופת טראמפ, משום שהביקורת כלפיו תהייה אולי יותר מושכת ויותר מעניינית. כמובן שזו השערה בלבד שאינה מבוססת מספיק, אך בכל עת שמנהיגים פוליטיים "בורחים" לקצוות, הציבור מחפש איזון כלשהו, כעוגן מפני קיצוניות גדולה מידי. כך למשל, רשת "פוקס ניוז" האמריקאית החליטה במודע לא "להלבין" כל שטות שטראמפ אמר או עשה, ואם צריך להטיח ביקורת, הדבר יעשה בדרך האופיינית לתחנה זו. אף אחד ב"פוקס ניוז" לא רוצה להפוך את הרשת לכלי תעמולתי של טראמפ בשל החשש הכבד מנטישת הצופים ותדמית של חוסר-אמינות תקשורתית.

בימים הראשונים של טראמפ בבית-הלבן -  מדובר על חמישה ימים בסך-הכל - הסוגיה המרכזית שתפסה את הכותרות הייתה היחסים בינו לבין התקשורת האמריקאית. זו הייתה טעות שכנראה נבעה, בין היתר, מחוסר ההפנמה שמערכת-הבחירות אמריקאית הסתיימה בניצחונו הגדול של טראמפ. הכוונה בנוגע ל"חוסר-ההפנמה" קשור בעיקר לטראמפ עצמו - והדבר בא לידי ביטוי בשלושה מקרים בולטים שהתרחשו ביומיים הראשונים לכהונתו שבמהלכם טראמפ ודובריו מסרו מידע שגוי לציבור תוך כדי הטחת ביקורת קשה ואיומים כלפי התקשורת. השטות הגדולה של הימים הראשונים הייתה סביב מספר "המשתתפים" או "הצופים" ש"ראו" או היו "נוכחים" בטקס-ההשבעה של טראמפ. אך למען ההגינות אנחנו חייבים לציין, שדובר הבית-הלבן שערך את התדרוך הראשון לתקשורת כ-36 שעות לאחר ההכתרה, ציין שטקס-ההשבעה של טראמפ היה הכי נצפה בהיסטוריה. אולם, התקשורת האמריקאית והבינלאומית בחרה להתמקד סביב מספר הנוכחים שהשתתפו בטקס עצמו.

אך, במקום להתמקד בעניין הזה בלבד של "מספר הצופים" שראו את הטקסט באמצעות הטלוויזיה, ובערוצי היוטיוב והפייסבוק, הצוות הבכיר של טראמפ בחר לריב עם התקשורת האמריקאית באופן קטנוני. אפילו השדרנים הבכירים ביותר של "פוקס ניוז" שאלו את עצמם "בשביל מה טראמפ היה צריך את כל הבלגאן הזה" שתפס כותרות החורגות הרבה מעבר לכול פרופורציה הן בארה"ב והן בעולם. לדעת אחדים מבכירי התקשורת השמרנית בארה"ב, טראמפ לא נהג באופן "נשיאותי" כלפי התקשורת בהופעותיו הפומביות ובאמצעות דובריו. המתח התקשורתי הזה יחד עם הפגנות של מאות-אלפי נשים ברחבי ארה"ב, הראו בעליל שטראמפ אפילו לא זכה ליום אחד של חסד. לאחר שלושה ימים ראשונים סוערים מאוד, הצוות של טראמפ החליט לשנות כיוון. בתדרוך השני של דובר הבית-הלבן שנערך ב-23 בנובמבר 2017, הדברים נראו ונשמעו כמעט כמו תדרוך נשיאותי - ולא תדרוך מתלהם שגלש לאיומים כפי שאירע בתדרוך הראשון.

אלא, שגם כאן היה עניין שעורר מחלוקת - מחלוקת שנראתה בעיני אחדים כקטנונית שעלתה לשיח התקשורתי בעקבות הצהרה של טראמפ עצמו. לטענתו של טראמפ, בבחירות האחרונות הצביעו למפלגה הדמוקרטית בין 3 מיליון ל-5 מיליון מהגרים שאינם זכאים להצביע כלל. זאת לא הפעם הראשונה שטראמפ העלה טענה כזו, אך הנושא הזה היה חלק ממערכת הבחירות שהתקיימה לאורך שנת 2016. ובכן, מדוע שוב טראמפ מעלה טענה כזו, שכנראה אי-אפשר להוכיח אותה בוודאות, 4 ימים לאחר השבעתו? בשביל מה הוא היה צריך את זה? הסיבה היא, שטראמפ אכן זכה בבחירות ברמת האלקטורים, אך ברמה של מספר המצביעים, הילרי קלינטון הובילה בפער של יותר מ-2.9 מיליון מצביעים. לפיכך, בעיני טראמפ, יש כאן בעיה ציבורית בשאלת ה"לגיטימיות" להיותו הנשיא המכהן, שאולי עלולה להתפתח בעתיד לאפיקים לא נוחים מבחינתו. ושוב, בערוץ "פוקס ניוז" נשאלה השאלה, מדוע הוא בכלל צריך להתעסק עם הנושא הזה ברמה כל-כך אובססיבית, בשעה שהוא חותם על החלטות נשיאותיות חשובות מאוד שיש להן השפעה גדולה יותר על החברה האמריקאית ועל הכלכלה האמריקאית? טראמפ רוצה לצקת תדמית של "מנצח" בדעת-הקהל האמריקאית, גם אם העובדות משחקות לרעתו. האם יש כאן אסטרטגיה מכוונת או שיש כאן התנהגות ילדותית של ילד בן 11 כפי טען פרופסור שחור לבלשנות מאוניברסיטת קולומביה בראיון לערוץCNN  ב-25 בינואר 2017. התשובה של טראמפ באה זמן קצר לאחר הראיון ב-CNN עם הודעתו על פתיחתה של חקירה בנוגע לזיופים שהיו בבחירות לנשיאות.

לטראמפ יש חשבון פתוח עם התקשורת הממסדית האמריקאית. ה"חשבון הפתוח" הזה גם נשען על אינסטינקט בסיסי שהתקשורת האמריקאית אינה זוכה לאמון רב מצד חלקים גדולים ורחבים מהציבור האמריקאי - אפילו לא בקרב מוסדות אמריקאים בעלי-השפעה. כאשר התארח טראמפ במטה ה-CIA יומיים לאחר השבעתו, עובדי ה-CIA שנכחו במפגש הריעו לו בתשואות רמות כאשר הוא תקף את התקשורת האמריקאית. רבים מכלי-התקשורת בארה"ב תקפו את טראמפ על דבריו באותו אירוע שנראה בעיניהם כ"אקט לא נשיאותי". אולם, כמעט כולם התעלמו מכך שטראמפ התקבל במטה ה-CIA בחמימות יוצאת מהרגיל.

במהלך השבוע הראשון לכהונתו בבית-הלבן, הציבור האמריקאי נחשף לביטויים כמו "עובדות אלטרנטיביות" ול"תקשורת חלופית" שנאמרו מפי עוזריו של טראמפ ודובריו. הביטויים האלה, גם אם הם נראים מופרכים לחלוטין במבט ראשון, הם נשענים של תחושה עמוקה מאוד שיש כאן נשיא בלתי-שיגרתי, שאינו משחק לפי הכללים המקובלים - וזה בדיוק מה שהבוחרים של טראמפ רוצים לראות מידי יום ביומו. אך מאידך, חוסר-האמון העמוק השורר כלפי התקשורת האמריקאית הממסדית, משותף לתחושותיהם של אזרחים רבים במדינות דמוקרטיות רבות. לדידם, התקשורת "הליבראלית" מנסה לשבור את רגליה של המדינה, כדי שהם יוכלו לטעון ש"המדינה צולעת". לפיכך, נשאלת השאלה, האם התקשורת הופכת באופן עקבי לאיום על הדמוקרטיה הליבראלית, או שמא מתוך כל הבלגאן הזה תצוץ לה תקשורת קצת יותר מאוזנת, הגיונית ופטריוטית במידה סבירה? חוקרים אחדים טוענים, שאם לא יתחולל שינוי יסודי ועמוק, סביר להניח שאנחנו נראה חיקוי אירופאי אלים של מנהיגות פופוליסטית כפי שרק האירופאים יודעים ליצור לעצמם.

צריך לשים לב למה שמתחולל בגרמניה בתחום התקשורתי בכול מה שנוגע ל"חדשות מזויפות" שהפכו לכלי תעמולתי נגד אנגלה מרקל ונגד מדיניותה באירופה כולה. גרמניה של מרקל מחזיקה צוות מיוחד של יותר מ-10 אנשים, (כנראה במימון של האיחוד האירופאי), שתפקידו לסקור את כל הידיעות המתפרסמות בעולם על אנגלה מרקל במטרה לזהות "חדשות מזויפות" אודותיה. לדברי הרשויות בגרמניה, במהלך השנה האחרונה התגלו כ-2,500 ידיעות כאלה - שמרביתן הגיעו ממקור רוסי ישיר או עקיף. בעיני אחדים, המעורבות הרוסית בתהליכים הדמוקרטיים בגרמניה דומה למעורבות לכאורה של רוסיה בבחירות שנערכו לנשיאות האמריקאית ש"הביאה" לבחירתו של טראמפ. טענות כאלה שנזרקו לחלל האוויר בארה"ב, גם במהלך כל החודשים האחרונים, רק מדגישים עוד יותר את חוסר-היכולת של חלקים מהציבור האמריקאי להכיל את היותו של טראמפ הנשיא האמריקאי הנבחר לארבע השנים הבאות. כל הצדדים בארה"ב מבטיחים שהשנה הקרובה תהייה מאוד מעניינת מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית שיעצבו מחדש את המותג "ארצות-הברית של אמריקה" למשך שנים ארוכות. והשאלה היא, האם התקשורת האמריקאית תרצה לשחק תפקיד ראשי ביצירת דה-לגיטימציה לנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות, למרות היותו שנוי-במחלוקת? והאם הכללים הדמוקרטיים "טובים" רק אם הצד "הנכון" מנצח? השאלות האלה והדילמות האלה מוכרות לנו היטב, כאן בישראל.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כניסתו הסוערת של הנשיא דונלד טראמפ לבית-הלבן", מגזין המזרח התיכון, 26 בינואר 2017.


Saturday, January 21, 2017

ארה"ב של טראמפ נגד גרמניה של אנגלה מרקל

מאז בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות האמריקאית ב-10 בנובמבר 2016, דומה הוא שמצב-הרוח הגרמני ירד לשפל נוסף - וזאת, בשנה שהייתה רצופה במשברים שערערו את התחושה הנינוחה של האזרח הגרמני. סביר להניח, שלא צריך להגזים בתיאורים הללו, גם משום שגרמניה עדיין מדינה חזקה מאוד מבחינה כלכלית ויציבה מאוד ברמה הפוליטית. ועם כל זאת, בגרמניה שוררת תחושה ציבורית שהשנים הנפלאות של שתי הקדנציות הראשונות של אנגלה מרקל נראות כמו חלום רחוק, וכי קדנציה הנוכחית שלה שהחלה בשנת 2013, עומדת להסתיים בשנת 2017 בטעם מריר של כישלון. אולם, לקראת הבחירות שיתקיימו בגרמניה במהלך השנה הנוכחית, מרבית הסקרים מנבאים למרקל ניצחון נוסף לקראת הקדנציה הרביעית שלה כקנצלרית גרמניה. אם זה מה שיקרה, כבר כעת אנחנו יכולים לצייר פחות או יותר את קווי המחלוקת העמוקים העלולים לערער את היחסים בין ארה"ב לגרמניה. אולי המילה ל"ערער" נשמעת מעט מוגזמת, אך סביר להניח שהמחלוקות שיצוצו בעתיד יעיבו במידה מסוימת על היחסים בין שתי המדינות בעידן הנשיאותי של טראמפ.

מייד לאחר שנודע על נצחונו של טראמפ, גרמניה ואירופה כולה היו שרויים בהלם לנוכח התוצאה המפתיעה. יום לאחר מכן, אנגלה מרקל כינסה באופן-בהול מסיבת-עיתונאים בה היא אמרה את הדברים הללו שעוררו זעם רב בקרב תומכיו של טראמפ ואוהדיו: "גרמניה וארצות הברית חולקות ערכים משותפים: דמוקרטיה, חירות, כבוד לחוק ולכבודם של כל בני האנוש לא קשר למוצאם, צבע עורם, דתם, למגדר שלהם, להעדפתם המינית או השקפתם הפוליטית. בהתבסס על ערכים אלו,  אני מציעה לנשיא הבא של ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, שיתוף פעולה הדוק". בדומה למקרים נוספים במהלך השנתיים האחרונות, מרקל העדיפה לנקוט גם במקרה זה בקו אמוציונאלי במקום להמתין ולבחון את המציאות באופן מעט יותר מושכל. ההתלהמות הזו של מרקל, לא נעלמה מעיני טראמפ שהמתין בסבלנות לא אופיינית להגיב בדרך התפורה למידותיו. זה היה די ברור, שהתגובה של טראמפ, אם היא תגיע, תזכה לכותרות ראשיות בגרמניה ובאירופה כולה.

במהלך השבועות האחרונים שעברו מאז הבחירות בארה"ב של נובמבר 2016, אלפי מאמרים ביקורתיים התפרסמו בגרמניה על טראמפ ועל קווי-מדיניותו העתידיים בשלל נושאים ועניינים. קשה היה למצוא מישהו שהצליח לעמוד מול הדינמיקה השלילית הזו כלפיו. לרבים מהמגיבים בגרמניה היה קשה שלא לכתוב או להגיד משהו על טראמפ. מעטים מאוד, ביקשו להמתין בסבלנות עד לכניסתו של טראמפ או עד לפגישה רשמית בין טראמפ למרקל על-מנת לגבש פחות או יותר את היחס לו ראוי לקבל טראמפ מגרמניה. לתוך הדינמיקה המתלהמת הזו, שוב נכנסה אנגלה מרקל לקלחת הרותחת שהגיבה בעזרת דובריה, באמצע ינואר 2017, עם מסר אזהרה לטראמפ במילים הללו: "היחסים הטובים בין גרמניה לארה"ב אינם מובנים מאליהם".

ההודעות האלה של מרקל והמאמרים שפורסמו בתקשורת הגרמנית, כמובן לא נעלמו מהעיניים הבוחנות של היועצים המלווים את טראמפ לקראת השבעתו ב-20 בינואר 2017. אולם אף אחד בגרמניה לא שיער את ההלם שייווצר בגרמניה עצמה באירופה כולה עם פרסום הריאיון עם טראמפ שנעשה בידי שני עיתונאים: אחד מעיתון ה"בילד" הגרמני, והשני מעיתון "הטיימס אוף לונדון" הבריטי. שישה נושאים עיקריים שעליהם דיבר טראמפ, עוררו גלי-הדף באירופה כולה ובמיוחד בגרמניה. 1) מדיניות ההגירה של מרקל, היא "טעות קטסטרופאלית". 2) ארגון נאט"ו הוא גוף מיושן שאינו מצליח לטפל בבעיות הבוערות של העולם. 3) פרישתה של אנגליה מ"האיחוד האירופאי", היא דבר נפלא. טראמפ מצפה ומייחל לפרישתן של מדינות נוספות מהאיחוד. 4) האיחוד האירופאי הוא למעשהכלי עבור גרמניה. 5) גרמניה צריכה לבנות מפעלי רכב בארה"ב ולא במקסיקו. ואם זה לא יקרה, טראמפ יעלה את המיסוי על כלי-רכב גרמניים. 6) טראמפ מעריץ את "הסדר" הגרמני ואת "הקשיחות" הגרמנית.

בנוגע לסעיף השישי, כנראה שזה הדבר האחרון שהגרמנים היו רוצים לשמוע מפי אישיות בינלאומית בכירה, משום שהביטויים האלה מעוררים אצלם את הזיכרונות מההיסטוריה הלא-רחוקה, וגם משום שהגרמנים פיתחו באורח-פלא רגישות מאוד מיוחד לכבודם כאשר מישהו מבטא את המאפיינים המנטאליים של הגרמנים. כמובן שאפשר להבין את המשפט הזה אחרת, גם משום שטראמפ מעיד על עצמו שהוא חסיד גדול של "סדר", "משמעת" ו"קשיחות". ועם זאת, במאמרים אחדים שהתפרסמו בגרמניה הציטוט של טראמפ על גרמניה הובא ככותרת ראשית. אולם, מרבית ההתייחסויות לדבריו נעו בין הלם מוחלט לחוסר-אמון שכך מתבטא מנהיג אמריקאי כלפי גרמניה וכלפי האיחוד-האירופאי. אחדים מהכותבים בגרמניה טענו שטראמפ הוא "בלון עם המון אוויר חם".

דבריו של טראמפ התפרסמו (ב-15 בינואר 2017) יום לאחר כינוס הוועידה הבינלאומית בפריז בהשתתפותן של כ-70 מדינות בנוגע להסדר מדיני עתידי בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל. שרי-החוץ של האיחוד-האירופאי התכנסו לדיון מיוחד בנושא הזה בבריסל, אולם פרסום דבריו של טראמפ, ביום בו נערך הכינוס בבריסל, למעשה הטרידו את מנוחתם של המשתתפים בכינוס הרבה יותר מאשר העניין הקשור ליחסים בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל. יום לאחר פרסום דבריו של טראמפ, שוב יצאה אנגלה מרקל בהודעה אמוציונאלית נוספת ש"גורלם של האירופאים בידם". זו הודעה מאוד מעניינת משום שאנגלה מרקל שלחה את שר-החוץ שלה לכינוס הבינלאומי בפריז כדי לעסוק ב"גורלה העתידי של ישראל". ובכן, הצביעות הזו שבאמצעותה אפשר לקבוע את גורלם של אחרים, אך לא את גורלה של אירופה, מאוד אופיינית לאיחוד-האירופאי שיש לו הרבה מאוד "פתרונות" שמחפשות "בעיות" - לא בבית פנימה, אלא הרחק מעבר-לים.

בהצהרות ובראיונות של טראמפ לתקשורת האמריקאית ובינלאומית, הוא טורח לציין ללא הרף את הנקודה הרגישה האמיתית של הציבור האמריקאי הנוגעת לענייני כלכלה. סביר להניח שמרבית הציבור האמריקאי לא מתעניין רבות במדיניות-חוץ או האם טראמפ יעמוד בהבטחתו להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים. אפילו אם טראמפ לא יעשה זאת בשל לחצים (שעוד יבואו) ממחלקת-המדינה האמריקאית, סביר להניח שבוחריו של טראמפ ואוהדיו כבר ימצאו סיבה רציונאלית מדוע טראמפ החליט להפר את הבטחתו לישראל. אולם, בענייני כלכלה ועבודה, הציבור האמריקאי הרבה פחות סלחן בנוגע למדיניות שגויה או כושלת הפוגעת לו בכיס (בדומה להרבה מאוד מדינות בעולם). לפיכך, הגישה של טראמפ כלפי גרמניה, בהחלט מתקבלת בקורת-רוח גלויה בקרב חלקים רבים מהציבור האמריקאי משום שיש כאן נשיא חדש המעמיד את האינטרס הכלכלי של ארה"ב כערך עליון המתחייב מתפקידו. אך, האם באמת גרמניה מהווה אתגר כלכלי אמיתי על ארה"ב? תלוי איך מתסכלים על התמונה כולה. אולם, אם נתמקד לרגע קט בנושא שמעניין את הטראמפ בנוגע לייצוא של גרמניה לארה"ב בהשוואה למדינות אחרות, אנו נוכל לראות זאת בטבלה (להלן) המתבססת על מקורות רשמיים אמריקאים.

היבוא האמריקאי לשנת 2015 באחוזים - מסך-כל היבוא המגיע לארה"ב
מדינה:
סין
מקסיקו
קנדה
יפן
גרמניה
אחוזים:
21
13
13
6
5.5

סביר להניח שהבעיה העיקרית של ארה"ב עם גרמניה אינו נוגע בהכרח להיקפו של הייבוא האמריקאי של מוצרים מגרמניה, אלא עלהתחרות הקשה מאוד המתנהלת מאחורי הקלעים על שווקים בינלאומיים חדשים בין היצואניות הגדולות. גרמניה היא היצואנית השלישית בגודלה בעולם אחרי סין וארה"ב, והיא נהנית מצמיחה יציבה עם עודף בחשבון השוטף. כמו כן, על-פי נתונים הנכונים לאמצע שנת 2016, אחוז האבטלה בגרמניה עמד על שיעור של כ-4 אחוזים בלבד, ושיעור האבטלה בקרב צעירים עד גיל 25 עמד על כ-7-6 אחוזים לאורך כל שנת 2016.  לשם השוואה, אחוז האבטלה הממוצע באיחוד-האירופאי עמד על כ-10 אחוזים, ובקרב צעירים שיעור האבטלה גבוהה מאוד. גרמניה, בדומה לישראל, מנהלת קשיחות מוניטארית בנוגע ליחס בין החוב לתוצר העומד כיום על כ-70 אחוזים, ובישראל הוא עומד על כ-65 אחוזים בלבד נכון לסוף שנת 2016. במילים אחרות, המדיניות הכלכלית השמרנית המתנהלת בגרמניה ובישראל בשילוב של פרמטרים כלכליים נוספים כמו חתירה לייצוא גבוה ולאבטלה נמוכה, מהווים בסיס עליו אפשר להפיק את המיטב מהמצב הכלכלי הנוכחי בזירה המקומית והבינלאומית. כך למשל, גרמניה וישראל הן המדינות הבודדות שלא נפגעו באופן מובהק מהמשבר הכלכלי הקשה של שנת 2008, וזאת בניגוד למה שהתחולל בארה"ב בשלהי כהונתו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש.

מאז הריאיון המדובר עם טראמפ, התפרסמו בתקשורת הגרמנית עצות לטראמפ כיצד להתמודד עם ההצלחה של התעשייה הגרמנית. אחת מהעצות הייתה, שהאמריקאים חייבים לשפר באופן ניכר את איכותם של המוצרים המיוצרים בארה"ב. מאידך, אחד מהפרשנים ברשת "פוקס ניוז" אמריקאית אמר לאחרונה שלארה"ב יש כעת נשיא "החושב מחוץ לקופסא". אם כך הוא הדבר, סביר להניח שטראמפ מכיר היטב את המניפולציות הכלכליות הקשוחות אותן מפעילה גרמניה על מדינות אחרות ברחבי-העולם. לדידם של הגרמנים, זה לא רק עניין של "איכות", אלא גם עניין רציני מאוד של "משימה לאומית" שהשתיקה יפה לה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ארה"ב של טראמפ נגד גרמניה של אנגלה מרקל", מגזין המזרח התיכון, 19 בינואר 2017.


Saturday, January 14, 2017

ידיעות אחרונות ומצבה של התקשורת הישראלית

אין טעם להיכנס לכול הוויכוח בנוגע לפרשה האחרונה בין הבעלים של עיתון "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, לבין ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו. אולם בהחלט אפשר להיכנס לדיון קצר על תפקידו של עיתון "ידיעות אחרונות" בהריסתה ובניסיונות להריסתה של התקשרות הישראלית הכתובה לאורך השנים האחרונות. כרגע יש בישראל, בסך-הכל, שני עיתונים יומיים מודפסים הזוכים לתפוצה רחבה ולחשיפה גדולה מאוד: אחד מהם הוא "ידיעות אחרונות", והעיתון השני הוא "ישראל היום". זה הכל. לדעת רבים וטובים, חבל שלעיתון "ישראל היום" לא מוצמדת תחנת-טלוויזיה שתהווה אלטרנטיבה ראויה כפי שהעיתון עצמו מהווה אלטרנטיבה ראויה וחשובה לציבור הישראלי כולו החפץ תקשורת אחראית, נבונה ופטריוטית.

ההבדלים בין שני העיתונים הללו ניכרים לעין: לא רק משום ש"ישראל היום" מחולק חינם, אלא בגלל שלעיתון הזה יש יתרון שאינו קיים בעיתונים אחרים המופצים בישראל המתבטא ב"קו פטריוטי הגון". דהיינו, גם אם העיתון מעלה טענות נגד ההתנהלות של הרשויות בישראל - כולל ביקורת כלפי ראש-הממשלה - הדבר נעשה מתוך כוונה אמיתית לתקן את הדברים ולא רק להטיח ביקורת כלפי אישיות מסוימת בשל דעותיה הפוליטיות. לעומת זאת, כבר שנים רבות, עיתון "ידיעות אחרונות" מתנהל בקו די ברור של שיסוי כלפי גורמים פוליטיים בשם חופש הביטוי, לכאורה. כל זה נעשה באמצעות כותרות מתלהמות, דעות המוגשות לקוראים כעובדות לכאורה, לגלוג כלפי אישים פוליטיים מהמחנה השמרני והרשלנות אינטלקטואלית ביקורתית כלפי אישים הנמצאים במרכז המפה הפוליטית או משמאלה לה - שלכאורה העיתון חפץ ביקרם. מאידך, אפשר לטעון, שגם הכתבות האוהדות שהתפרסמו בעיתון על אישים פוליטיים מסוימים, הדבר נעשה בדרך-כלל כדי להשתמש בהם בעתיד במטרה לקדם את העסקים הכלכליים של העיתון.

האם באמת יש ל"ידיעות אחרונות" קו פוליטי ברור הנובע מתוך שכנוע פנימי אמיתי שכך הדברים צריכים להתנהל? ברור שלא. מסתבר, כפי שטענו רבים, הכל בלוף אחד גדול שנבע בראש ובראשונה משיקולים עסקיים כדי למשוך את קהל הקוראים במטרה להגביר את הערך הכלכלי של העיתון. עם כניסתו של העיתון "ישראל היום" לשוק התקשורתי הישראלי, הרבה מאוד קווים אדומים נחצו במהלך השנים האחרונות שתכליתם הייתה לחסום את הפצתו של העיתון בטענות שונות ומשונות שהוא אינו פועל על-פי כללים תקשורתיים הוגנים אליבא ד"ידיעות אחרונות" המטורלל. כאשר התקבל "חוק ישראל היום" ב-14 בנובמבר 2014, שנועד להגביל את הפצתו של העיתון, ברוב של 43 ח"כים בעד מול 23 ח"כים שהתנגדו לחוק, בית המחוקקים הישראלי כולו למעשה שירת את הגחמות העסקיות של "ידיעות אחרונות". כל אלה שהצביעו בעד החוק הזה, צריכים להתבייש היום יותר מתמיד. כפי שנפל "ידיעות אחרונות" כך גם ייפול עיתון "הארץ" משום ששני העיתונים האלה איבדו מזמן את הקשר שלהם למציאות בשל הטיות פוליטיות ועסקיות שנועדו להרוס ולפגוע - ולא לבנות, לשפר או לתקן.

השיא של הגישה הרשלנית הזו הגיע במהלך מערכת הבחירות האחרונות של מרץ 2015. זה לא היה מזמן. האווירה הציבורית שיצר העיתון "ידיעות אחרונות" אפשר להגדירה כהתלהמות חסרת-רסן מתוך כוונת-מכוון ליצור שערוריות יומיומיות בנוגע להיבטים שונים של החיים במדינת-ישראל שנועדו לפגוע בבנימין נתניהו בדרכו לכהונתו הרביעית כראש-ממשלת ישראל. עד הרגע אחרון, ביום הו נודעו תוצאות-הבחירות, העיתון נקט בקו רדיקלי-מתלהם תוך כדי שכנוע עצמי שמפלגת-העבודה לוקחת את הבחירות האלה בקלות. אולם ההפתעה הייתה גדולה מאוד ומכאיבה מאוד - הן לעיתון הרשלני הזה והן לשמאל הישראלי כולו או מה שנשאר ממנו. ההלם ב"ידיעות אחרונות" לנוכח תוצאות הבחירות היה עצום, עד כדי שיתוק מכאיב.

על-פי מה שהודלף עד כה בנוגע לפרשה, נאמר שהבעלים של "ידיעות אחרונות" יכול לתת הוראה לכתבים "לפנק את נתניהו", אם נתניהו ייעתר להפצרותיו של מוזס בנוגע להגבלות מסוימות על העיתון "ישראל היום", ובכך לחזק את החוסן הכלכלי של "ידיעות אחרונות". הביטוי הזה "לפנק את נתניהו" נשמע מאוד מוזר לנוכח היחסים המעורערים בין בנימין נתניהו לבין נוני מוזס. מאחר ונתניהו לא נעתר למוזס, כנראה מישהו נתן הוראה לכתבים בעיתון "ידיעות אחרונות" להיכנס חזיתית וחזק בנתניהו בכל הכוח, מה שגרם בין-היתר לתבוסה המוחצת של השמאל הישראלי בבחירות של מרץ 2015.

אנחנו בכלל לא מתפלאים על האמירה הזו של מוזס בנוגע לשליטתו בכתבים של העיתון על-פי גחמותיו. משום שרבים בישראל דיברו על כך שאחדים מכתבי העיתון הם בסך-הכל מריונטות של מוזס, אחרת הוא לא היה מציע לנתניהו "לפנק אותו", או להבטיח לו - על-פי הדלפות אחדות - להיות ראש-ממשלה "כמה זמן שירצה". זה נשמע כמו הבטחה שלקוחה מסרט גנגסטרים אמריקאי של שנות ה-40. בתקופת הבחירות של מרץ 2015, אזרחים ישראלים כינו את העיתון "אידיוט אחרונות". כעת יש להם הוכחה נחרצת שהביטוי הזה מקבל גם גושפנקא בדמותה של חקירה משטרתית שאולי לא תוביל את מוזס לכלא, אבל היא בהחלט מראה איך התקשורת הישראלית מתנהלת כבר עשרות שנים. לפיכך, ההחלטה של נתניהו להקליט את השיחה עם מוזס הייתה החלטה נבונה, ראויה ומוצדקת - גם אם לא נעשה בה שימוש מיידי כדי להדגים את רמתו המוסרית הירודה של העיתון הכושל הזה. המאמר הבכייני של נחום ברנע שהתפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-11 בינואר 2017, בו הוא ניסה להטיל את כובד האשמה באופן זהה על שני האישים האלה, היא לכול היותר צביעות מתחסדת נוספת הנמצאת ב-DNA של העיתון המטורלל הזה ועל כל ערוציו הנלווים. איראנה מלמד, שעבדה באתר YNET עד דצמבר 2014, פרסמה ברבים את נימוקיה מדוע היא עזבה את קבוצת "ידיעות אחרונות". אחד מהנימוקים היה, שעובדי הקבוצה הפכו "כלבי קרקס" הנתונים למרותו הישירה של "הבוס של הכלבייה".

ההפתעה המלאכותית שצצה לה באולפני החדשות ובמערכות העיתונים לנוכח פרסום הידיעה על השיחות בין "ידיעות אחרונות" לנתניהו, היא לכול היותר צבועה ומתחסדת. גם ההפתעה הזו היא עוד בלוף אחד גדול המפגין היטב את הרמה מוסרית הירודה של העוסקים במלאכה הזו. כל אמצעי-התקשורת בישראל מנהלים קשרי גומלין הדוקים עם אישים המוצבים בעמדות בכירות בממסד הפוליטי והכלכלי בישראל. אלה הם יחסים כוחניים בין בעלי השליטה על אמצעי-התקשורת לבין אלה הזקוקים לחשיפה או להשתקה בשל מעמדם הפוליטי או הכלכלי. סוג כזה של יחסים מניב הרבה מאוד הדלפות שמופקות מהם כתבות שהן לכאורה "חשיפה בלעדית" של העיתונאי לאחר תחקיר עמוק שלא באמת התבצע. מעט מאוד עיתונאים בישראל עוסקים בתחקירים מעמיקים, עצמאיים וראויים שיש בהם ערך ציבורי גבוה המיועד לשרת את הציבור כולו. לרוב, אלה הן ידיעות המשרתות את הגחמות של העיתונאי, של העיתון ושל גורמים אינטרסנטיים הקשורים להם.

מצבה של התקשורת כיום אינו טוב -  ולא רק במובן הכלכלי - בשל קיומם של ערוצים אלטרנטיביים להעברת אינפורמציה בין אדם לחברו. כיום, כל פוליטיקאי יכול לעצב את דעותיהם של אוהדיו באמצעות כלים פשוטים וישירים העוקפים לחלוטין את הצורך בקשר עם גורמים תקשורתיים ממסדיים. מחד-גיסא זה משחרר את הצורך של פוליטיקאים בכירים "לשלם" עבור חשיפה תקשורתית, ומאידך זה מפחית את ההישענות של הציבור על גורמים תקשורתיים מסורתיים ואינטרסנטיים. יתרה מזאת, התקשורת הממסדית אינה מסוגלת להסתגל לשינויי העיתים באורח-החשיבה התקשורתי, בעוד הציבור מגלה אפיקים חדשים, מהם הוא יכול ליהנות ללא תיווכם של גורמים תקשורתיים אינטרסנטיים הפועלים ממניעים כלכליים ופוליטיים שאינם משרתים באמת את הציבור. אומרים שתקשורת חופשית היא נשמת-אפה של הדמוקרטיה. האומנם? בכל מצב? מישהו בכלל יודע מה זה "תקשורת חופשית"? כשאין כללים ברורים של אתיקה מוסרית - במובן הרחב של המילה - חופש הביטוי הופך לחופש השיסוי, כפי שקורה לא פעם בתקשורת הממסדית בישראל. מה יקרה לדמוקרטיה הישראלית עם עיתון "ידיעות אחרונות" ייסגר בשל קשיים כלכליים? שום דבר. מאומה. כפי שלא קרה כלום עם סגירתו של עיתון "מעריב" במהדורתו המודפסת.

מותר לראש-הממשלה לנהל שיחות עם אנשי-תקשורת או עם בעלים של אמצעי-תקשורת כדי לקדם את מטרותיו או כדי לקבל מהם חשיפה חיובית לעמדותיו. לא רק בגלל שמדובר על בנימין נתניהו, אלא בעיקר בגלל הביקורת הזדונית והחדירה המעוותת לחיי משפחתו, שהעניקו למפגשים האלה עם אמצעי-התקשורת הישראלים מימד חשוב בניסיון ליישר את ההדורים. מאידך, לתקשורת הישראלית אסור להתנהל כפי ש"ידיעות אחרונות" התנהל, משום שהבטחה כזו של נוני מוזס "לפנק את הנתניהו", נראית ונשמעת כסוג של הבטחה המתאימה לארגוני מאפיה בהם משרתים "חיילים צייתנים" הממלאים את פקודותיו של דון-קורליאונה ההוליוודי. העניין הזה חמור מאוד גם משום שלנוני מוזס יש שליטה מוחלטת ב"בידיעות אחרונות", בעוד שלבנימין נתניהו אין כל השפעה ישירה על "ישראל היום". ובשל כך, פשעו של "ידיעות אחרונות" הוא בלתי-נסלח - גם משום שאין סיבה ראויה להעניק לעיתון סליחה או מחילה כלשהי בגין מעשיו. וכתוצאה מכך, אנחנו יכולים להגיע למסקנה מתבקשת ונכונה שהביקורת המשתלחת כלפי נתניהו שנמרחה מעל גבי דפי העיתון במהלך השנים האחרונות, הייתה בלוף אחד גדול. לפיכך, אנחנו יכולים להגיד פעם נוספת: "להתראות בבחירות הבאות".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ידיעות אחרונות ומצבה של התקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 12 בינואר 2017.