מגמות רדיקליות במחשבה המדינית הגרמנית

מאז סדרת הפיגועים בבריסל ב-22 במרס 2016, שבעקבותיה נהרגו 32 בני-אדם בידי 3 טרוריסטים מוסלמים, השיח-הפוליטי ההומאני נדחק לחלוטין לשולי השיח המתנהל בגרמניה ובמדינות נוספות באירופה המערבית והמזרחית. אם עד לפני כשנה לערך, הדיונים התנהלו סביב מצבם של "הפליטים שרויים בטראומה קשה לנוכח מה שמתרחש במדינותיהם", הדיון הציבורי התחלף בחודשים האחרונים לרמה של עיסוק בסכנה אסלאמית באירופה; על פעילותם של גורמי ג'יהאד רדיקליים בגרמניה; על הצטרפותם של מאות אזרחים גרמנים לארגון "המדינה האסלאמית"; ועל הפער התרבותי העמוק השורר בין החברה האירופאית לבין החברה המוסלמית המתבטא ביחסים בין אדם למדינתו, ביחסים בין אדם לחברו, בקשר בין בעל לאשתו וביחסים הטעונים בין מוסלמים לכופרים.

העניין ההומניטארי כבר לא מעניין אף אחד - כך במילים האלה נכתב בעיתון היומי "פרנקפורטר אלגמיינה צייטנג". מצוקתם של הפליטים, שהייתה בראש מהדורות החדשות בגרמניה לאורך חודשים ארוכים עד לאירועי ליל הסילבסטר של ה-31 בדצמבר 2015, הפכה מאז לשיח-ביטחוני המתייחס לביטויים כמו "סכנה", "פחד", "חשש", "טרור" ועל השתלטותם של גורמים עוינים על החברה הגרמנית ועל אירופה כולה. חשוב לציין, שהתקשורת הגרמנית אוהבת להשתמש בביטוים כמו "פטריוט אירופאי" ואבל לא בביטוי "פטריוט גרמני" בהתייחסויות שונות ומגוונות הנוגעות גם לבעיית-הפליטים המוסלמים של אירופה.

כדי לא להפוך את המוסלמים ל"סכנה גרמנית", בדרך-כלל התקשורת הגרמנית מדברת על "סכנה אסלאמית על הבית האירופאי". כמובן שכולם מבינים את הקשר בין קליטתם של הפליטים המוסלמים לבין עלייתם של כוחות אסלאמיים רדיקליים בגרמניה המתנהלת בעוצמות גדולות כבר למעלה מ-20 שנה ברוב הערים הגדולות במדינה.

על-מנת להבין את עוצמתו של השינוי בשיח-התקשורתי בנוגע ל"פליטים המוסלמים", בכל פעם שמתרחש אירוע חריג בגרמניה כמו חיסולים-הדדיים של עבריינים או פיצוץ של בלון גז, התקשורת הגרמנית ממהרת להרגיע את הציבור שהמקרים הללו אינם קשורים לפעילות אסלאמית טרוריסטית. ביטויים והתייחסויות דומות אפשר למצוא למכביר גם בתקשורת הצרפתית, הבלגית הספרדית והאיטלקית.

בסקר שנערך בקרב סורים המתגוררים בגרמניה, (החל משנה אחת ועד ל-20 שנה), עולה חשש כבד בקרב 48 אחוזים מהמשיבים שקיימת סכנה שבין הפליטים הסורים המגיעים לגרמניה יש גם טרוריסטים מוסלמים העלולים לבצע פיגועים קטלניים בדומה למה שהתרחש בבריסל ובצרפת. רוב המשיבים טענו שגל הפליטים המוסלמים המציף את גרמניה עלול לפגוע במעמדם החברתי והכלכלי במדינה. לפחות על-פי הסקר הזה שנערך לאורך תקופה ארוכה עד לחודש מרס 2016, מראה בעליל על חפיפה בין החששות של הקהילה הסורית בגרמניה לבין החששות של כלל החברה הגרמנית. על הבסיס הזה, למעשה, מתגבשים בהתמדה תהליכים של  רדיקליזציה של המחשבה המדינית הגרמנית הנעשים גם בעזרת מכוני מחקר גרמנים שיש להם זהות פוליטית מוגדרת להפליא. והם גם לא מסתירים את האידיאולוגיה הזו שיש לה ניסוחים היכולים להיתפס בעיני הציבור כהגיוניים וכמשכנעים.

על-מנת להכניס את הדיון לקונטקסט הנכון, בעיות אחדות שעלו לאחרונה לסדר-היום הגרמני, יעניקו דגש נוסף לשינויים האידיאולוגיים המתרחשים בגרמניה בעיקר בשנתיים האחרונות, אך יש לכך רקע עמוק הקשור גם למה שהתחולל בגרמניה בעשור האחרון. האירוע הראשון קשור ליחסי גרמניה-טורקיה שעלו על שרטון לאחרונה בשל קטע סטירי נוסף ששודר בטלוויזיה הממלכתית של גרמנית, בתחילת אפריל 2016, ששם ללעג את דמותו של ארדואן שהואשם כרוצח מיעוטים וכפדופיל. הזעם הטורקי הלך והתעצם עד שאחד מהפוליטיקאים הבכירים בטורקיה טען שהקטע הסטירי הוא "פשע נגד האנושות", וכי על ממשלת גרמניה להעמיד לדין את השדרן האחראי לכך. בשל היותה של ממשלת מרקל שבוייה בידי גחמותיו של ארדואן על רקע משבר-הפליטים המוסלמים, נמסר שנשקלת הכוונה להעמיד לדין את השדרן על-רקע הדרישה הטורקית המפורשת. עוד נמסר, כי בשל איומים על חייו של השדרן שנשלחו מאזרחים טורקים המתגוררים בגרמניה, הוחלט להציב שמירה משטרית בשל החשש האמיתי מפגיעה פיזית קטלנית בשדרן הגרמני. לציבור הגרמני, לתקשורת הגרמנית ולפוליטיקאים רבים בגרמניה, ברור לחלוטין שלמעשה מרקל הצליחה להפוך את גרמניה לשבוייה של ארדואן בשל משבר הפליטים, עד כדי כך שמרקל אינה מצליחה אפילו להגן על חופש-הביטוי בגרמניה. הרושם הכללי בציבור הגרמני לאור המקרה הנוכחי הוא, שארדואן "מאיים" וגרמניה "נכנעת" כמו תמיד - כפי שהיה לאורך כל השנה האחרונה.

האירוע השני, או למעשה המקרה השני, קשור לדרישה שעלתה בקרב אחדים מהפוליטיקאים הגרמנים לעגן באופן ברור בחוקה גרמנית את היותה של השפה הגרמנית כ"שפה הלאומית". דרישה כזו לא הייתה עולה על הדעת לפני שני עשורים, משום שאז היה ברור שהשפה הגרמנית היא אכן "השפה הלאומית" של גרמניה. אולם לאור ההתפתחויות החברתיות שהתחוללו בגרמניה בעשורים האחרונים בשל שקליטתם של מיליוני טורקים וערבים, רבים מהגרמנים רואים בעיניים-כלות איך השפה הטורקית והשפה הערבית משתלטות על המרחב הציבורי עד כדי כך שלעיתים עולה הדרישה להעניק להן מעמד שווה בדומה לשפה הגרמנית. בעיני רבים בגרמניה, האימפריאליזם המוסלמי נעשה גם דרך השפה המשתלטת על המרחב הציבורי כולו בשם "זכויות צודקות" לכאורה.

האירוע השלישי קשור לסקר שנערך לאחרונה בגרמניה שעסק בשאלה, האם פיגועי הטרור שהתבצעו לאחרונה ברחבי אירופה קשור או לא קשור לאסלאם. התברר, שכ-65 אחוזים מהמשיבים טענו שפיגועי הטרור קושרים באופן ישיר לאסלאם, ולא כפי שמרקל טענה פעמים רבות בעבר שלפיגועי הטרור הללו אין כל קשר ישיר לאסלאם. רק כ-25 אחוז מהמשיבים טענו שאין קשר. במילים אחרונות, אם אפשר להסתמך על הסקר הזה, הרי מתברר שמרבית הציבור הגרמני לא השתכנע מהתזה של אנגלה מרקל  - הן בנוגע לטרור האסלאמי והן בנוגע לקשר הגיוני בין בעיית הפליטים המוסלמים לבין הטרור האסלאמי ולרדיקליות האסלאמית המתפשטת ברחבי אירופה המערבית. כמעט בכל יום מתפרסם בגרמניה מספרם של אלה המוגדרים כ"מוסלמים רדיקליים באופן בולט" (סלפיסטים), העומד כיום על כ-9,000 מוסלמים הפועלים בגרמניה באורח-חופשי וללא כל פיקוח הולם מצד שלטונות הביטחון במדינה.

האירוע האחרון, קשור לבעיה חברתית-כלכלית המשותפת למרבית הגרמנים המבוגרים על רקע הבזבוז המשווע של ממשלת גרמניה המושקע כולו בפתרונה של בעיית הפליטים המוסלמים - שהיא, לדעתם, נוצרה כולה בידי מרקל במו ידיה. הבעיה קשורה למשבר הפנסיות של האזרחים הוותיקים בגרמניה, משום שאם תימשך השחיקה העמוקה של תשלומי הפנסיות, בתוך שנים ספורות בלבד, כ-50 אחוזים מהפנסיונרים בגרמניה יחיו מתחת לקו-העוני. הבעיה היא עמוקה יותר, משום שלפנסיונרים בגרמניה אין עוגן אמיתי המתבטא בצבירת נכסים (דירה) כפי שהמצב, למשל, שורר בישראל ובמדינות נוספות ברחבי-העולם. אין תימה איפה שפנסיונרים גרמנים רבים מעדיפים לנדוד למדינות באסיה, באפריקה ובדרום-אמריקה, שם הם יכולים לחיות ברווחה גדולה יותר מכספי הפנסיה הגרמנית. בעיני פוליטיקאים בכירים בגרמניה ובעיני ציבור הולך וגדל של גרמנים, זו בגידה של המדינה הגרמנית כלפי האזרחים הגרמנים שהשקיעו עשרות שנים מחייהם בעבודה מאומצת כדי להביא את גרמניה למה שהיא כיום מבחינה כלכלית. במרבית המדינות הדמוקרטיות, כולל בישראל, עולה הרעיון להגביל את השימוש ב"כסף מזומן" במטרה להגביל את היקפיה של "הכלכלה השחורה" ולהעמיק את היקפי גביית המסים מהארחים. ועם זאת, לאחרונה הועלתה טענה באחד מהעיתונים המובלים בגרמניה שאם הצעירים של היום - בני ה-35 - רוצים לחיות ברווחה כלכלית לאחר צאתם לפנסיה, עליהם לחסוך מתחת למזרון כסף רב במזומן משום ש"מזומן תמיד יהיה מצרך מבוקש למרות הדיגיטציה של הכלכלה המודרנית". במילים אחרונות, המדינה לא תדאג לכם, לפיכך עליכם לדאוג לעצמכם כבר מעכשיו. הרעיון הזה, למעשה מבטא את קריסתה של מדינת-הרווחה בשל הפקרות פיננסית של הממשלה הגרמנית שהעדיפה להשקיע את הכסף בעניינים "יוקרתיים" לכאורה. פוליטיקאים רבים בגרמניה טענו בחודש האחרון, שמשבר הפנסיות בגרמניה יהיה הנושא השני בחשיבותו לקראת הבחירות שיתקיימו בגרמניה בשנת 2017. בבחירות הקודמות של שנת 2013, הנושא הזה הועלה לדיון רציני בתקשורת הגרמנית, אך הנושא הושתק מייד לאחר מכן בשל השאיפות הגלובליות של מרקל עם הקמתה של הממשלה המורחבת.

בעיני הזרם השמרני בגרמניה, המקרים הללו, למעשה, מוכחים שהמדינה הגרמנית המודרנית והממשלה הגרמנית הנוכחית אינן מתפקדות כפי שמצופה מהן. על רקע זה, החלו להתפתח מגמות רדיקליות במחשבה המדינית הגרמנית באחדים ממכוני המחקר בגרמניה העוסקים במחקרים רב-תחומיים הנוגעים לגרמניה המודרנית. אחד ממכוני המחקר האלה נקרא "המכון למחקרי מדיניות ממשלתית" שנוסד בינואר 2002 בעיר לפייציג במזרח-גרמניה. למכון יש שלוחה בברלין, שם המכון עורך הרצאות וסדנאות העוסקות בהיסטוריה גרמנית. כמו כן, המכון מפרסם כתב-עת היוצא-לאור 6 פעמים בשנה. עד לתחילת שנת 2016, יצאו כ-70 כרכים העוסקים במגוון רחב מאוד של נושאים המעסיקים את הציבור הגרמני - החל מכישלונה של האינטגרציה בגרמניה ועד לכישלונה של מערכת-החינוך הגרמנית בעשורים האחרונים.

כמובן שלמכון יש אג'נדה מחקרית-פוליטית, המובהרת בשפה ברורה שיש בה כיוונים מודגשים לאן המכון חותר בביקורתו כלפי המדיניות הממשלתית של גרמניה המודרנית. לצורך הענקת משנה-תוקף לטענותיו של המכון כלפי המושג "מדינה" ומה היא מכילה, המכון גייס את משנתו של הפילוסוף הגרמני קרל שמיט (1985-1888) שהיה משפטן ותיאורטיקן של רפובליקת-ויימאר ושל המשטר הנאצי בשנותיו הראשונות. הנאצים ראו בו כלי היכול להעניק לגיטימציה משפטית-אינטלקטואלית לאידיאולוגיה של המשטר ולהכנתה של התשתית רעיונית לחיסולם המוחלט של יהודי אירופה. אין תימה איפה, שקרל שמיט טען כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת ש"יש לטהר את מערכת המשפט הגרמנית מהרוח היהודית" משום שהיא מחלישה את עוצמתה של המדינה הגרמנית בהתמודדות שלה עם אתגרים פנימיים וחיצוניים אקוטיים. לפיכך, לדעתו, מדינה הרואה את עצמה רק כ"מדינת חוק", אפשרת לגורמים עוינים להביא לידי חיסולה באמצעות "החוק". כתוצאה מכך, המשטר המועדף על קרל שמיט - כמשפטן - היה דיקטטורה שבה המערכת המשפטית, החברתית, הכלכלית והצבאית משועבדת באופן מוחלט ל"מדינה". הרעיונות של קרל שמיט לא נעלמו עם קריסתו של המשטר הנאצי בשנת 1945. בשל המורכבות הרעיונית של משנתו המשפטית-אידיאולוגית, אנשי שמאל ואנשי ימין בעולם-המערבי (גם בישראל) רתמו את רעיונותיו כדי להצדיק טענות אחדות הנוגעות לשאלות הקשורות ליחסים המורכבים בין אזרח למדינתו, או סוגיות הקשורות להכרזת מצב-חירום ולשאלה "מיהו בעצם הריבון". החלק הנאצי בעברו טושטש בידי "מוקירי זכרו" - לא רק בגרמניה אלה גם במדינות נוספות. רק על-פי אזכור שמו של קרל שמיט, אנחנו יכולים לשער על הכיוון אלו חותר המכון בחשיבה האינטלקטואלית העוסקת בהגדרתו של מושג "המדינה גרמנית המודרנית".

בהתאם לרעיונות האידיאולוגיים המנחים את האג'נדה הפוליטית של המכון, גובשו 5 תחומים עיקריים בהם עוסק המכון בביקורתו כלפי המדיניות הממשלתית של גרמניה בעשורים האחרונים. הגדרת "אזורי העבודה מחקריים" מצריכים גם את הגדרת הבעיה המחקרית. לפיכך, מעצם העלאתן של הסוגיות הללו, היא מאפשרת גם הצצה לאורח-החשיבה המוביל של המכון וגם לאפשרות הגלומה ביכולתו של המכון לשכנע ציבור רחב של גרמנים - משום שמרבית הטענות המועלות לדיון הן הגיוניות לחלוטין -  אם מנתקים אותן מהקשר הגרמני ומהקשר לפילוסוף קרל שמיט. אלה העקרונות המנחים של המכון במשפטים קצרים;

מדינה וחברה: המדינה תמשיך להתקיים גם לאורך כל המאה ה-21, משום שהיא הערובה היחידה לחוק ולסדר. אין מקום ליחס מועדף של מיעוטים על חשבון הכלל משום שבסופו של דבר הדרך הזו מובילה לסדר-יום ליבראלי שנועד להחליש את המדינה - ומכאן היא לא יכולה לשמש ערובה לחוק ולסדר כפי שמתבקש בעצם קיומה של המדינה.

זהות לאומית: ללא זהות לאומית לא יהיה עתיד עבור גרמניה. רעיון הרב-תרבותיות, של השמאל הגרמני, הוא למעשה התעללות פוליטית בגרמניה בשל העבר של גרמניה בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.

הגירה וקליטה: מרבית המהגרים המגיעים לגרמניה מגיעים מרקע תרבותי ומנטאלי שונה לחלוטין. רבים מהם מגיעים עם חוסר-הערכה לקיומה של "המדינה". למהגרים יש סטנדרטים אתיים שונים בהשוואה לסטנדרטים של האזרחים הגרמנים. לפיכך, יש לאכוף את המערכת התרבותית הגרמנית על המהגרים המגיעים אליה.

חינוך: החינוך לאוטופיה חברתית בגרמניה נכשל לחלוטין. הדבר אינו נובע רק בשל רעיונות כושלים, אלא גם מניהול כושל שדרדר את מערכת החינוך הגרמנית למה שהיא כיום. לפיכך, דרושה בחירה קפדנית של התכנים הנלמדים וכן דרושה בחירה קפדנית של אלה הראויים ללמד בבתי-הספר ובאוניברסיטאות.

מלחמה ומשבר: המכון מתכנן לעסוק במחקרים הקשורים ל"מלחמה וסכסוכים", משום ש"לפציפיזם הכפוי של הממשלה" יש השלכות על הנפש הגרמנית כפי שיש השלכות על הנפש הגרמנית בשל מעורבותה הצבאית של גרמניה במשימות צבאיות בחו"ל. במילים אחרות, לדעת המכון, האופי של המלחמות והסכסוכים משתנה. לפיכך, מה הטעם לעסוק במשימות צבאיות בחו"ל, בשעה שלדעת המכון קיימת סכנה ממשית בבית פנימה.

הרעיונות האלה אינם בגדר חידוש במשנה-האידיאולוגית הגרמנית של השנים האחרונות. למעשה, הרעיונות הללו צוברים תאוצה במדינות מערביות נוספות כמו ארה"ב, בריטניה, שבדיה, פולין, צרפת, ספרד, יוון, איטליה, דנמרק ובמדינות נוספות. התהליך האידיאולוגי הזה נוצר בשל התחושה השוררת בקרב קהלים רחבים ש"המדינה הדמוקרטית המערבית" נמצאת במשבר מתמשך לנוכח שינויי העיתים, ומכאן דרוש שינוי מערכתי כולל על-מנת להתמודד עם האתגרים הפוליטיים החדשים של המאה הנוכחית. אלא, שהניסיון האירופאי למצוא מענה הולם למשטר הנראה לכאורה כושל, אינו מבשר טובות לנוכח העבר ההיסטורי של אירופה כולה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מגמות רדיקליות במחשבה המדינית הגרמנית", מגזין המזרח התיכון, 14 באפריל 2016.

טרור אסלאמי – המורשת של ברק אובמה – מרס 2016

מיד לאחר הפיגוע הקטלני שהיה בבריסל ב-22 במרס 2016, העולם כולו התגייס להביע תמיכה בבלגיה, בממשלה הבלגית ובעם הבלגי שספג זעזוע עמוק מאופיו של הפיגוע האסלאמי הרצחני ומהיקפו. למרות שהכתובת הייתה על הקיר מזה זמן רב, הביקורת שהוטחה ברשויות הבלגיות מפי גורמים בינלאומיים על הדרך החובבנית בה הם נוקטים, לא הייתה מוצדקת כלל, משום שבשעות קשות כאלה הדבר האחרון שראוי לעשות הוא להטיח אשמה - שרובה גם אינה נכונה. גורמים ישראלים שהטיחו ביקורת כלפי ההתנהלות הבלגית, לא יכלו להעניק תמיכה מפורשת ופומבית בפרשת החייל מחברון שהרג טרוריסט מוסלמי פצוע בשל החשש מחגורת-נפץ. מסתבר שהצביעות בנוגע לטרור האסלאמי שרויה גם במקומות בלתי-צפויים.

מאז סדרת הפיגועים שהיו בפריז בחודש נובמבר 2015 שבעקבותיה נרצחו 129 בני-אדם, הרשויות הבלגיות יחד עם עמיתיהם מצרפת שיתפו-פעולה באופן הדוק ביותר כדי לעלות על עקבותיהם של הטרוריסטים מוסלמים שביצעו את הטבח בצרפת. ואכן, בארבעת החודשים שעברו בין הפיגוע בצרפת לפיגוע בבריסל, התבצעו מאות מבצעים יזומים נגד חשודים בפעילות אסלאמית טרוריסטית בכל רחבי אירופה. כפי שהובן גם ממקורות ממשלתיים באירופה, מדינות זרות - קרובות ורחוקות - סייעו לאתר את הטרוריסטים המוסלמים, לפני הפיגוע בבריסל ובמיוחד לאחריו.

לפני הפיגוע הרצחני בבריסל, התבצע טבח קטלני בחוף-השנהב, ב-13 במרס 2016, בידי טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון "אל-קאעידה" שתקפו 3 בתי-מלון בעיירת נופש בה מתארחים גם תיירים זרים. בפיגוע זה נרצחו 16 בני-אדם - ביניהם היו לפחות 4 תיירים זרים. לאחר הפיגוע בחוף-השנהב, התבצע פיגוע התאבדות בידי טרוריסט מוסלמי המזוהה עם ארגון "המדינה האסלאמית" שפעל ב-19 במרס 2016 באיסטנבול, בו נרצחו 3 אזרחים ישראלים ואזרח איראני אחד. ב-27 במרס 2016, נרצחו יותר 70 בני-אדם - רובם נוצרים שחגגו עם ילדיהם בפארק לרגל חג הפסחא - בידי טרוריסטים מוסלמים שפעלו בעיר לאהור שפקיסטן.

למרות האופי הזהה של ארבע ההתקפות הרצחניות הללו, היקף ההתייחסות הבינלאומית כלפי האירועים הקטלניים האלה הייתה שונה בתכלית. חוף-השנהב היא בסך הכל מדינה אפריקאית רחוקה, לפיכך האירוע הקטלני הזה נשכח במהרה לאחר יום או יומיים. באיסטנבול נרצחו "בסך-כל" ישראלים בפיגוע שהתבצע במדינה שהיא אסלאמית המונהגת בידי פוליטיקאים בעייתיים מאוד. זהותם של נרצחים הישראלים לא הוזכרה כלל במרבית ערוצי החדשות בטורקיה שרובם שרויים תחת משטר של טרור פוליטי מצד ארדואן וחבורתו האסלאמית השולטת בטורקיה. פקיסטן היא מדינה אסלאמית אלימה במיוחד, כך שהתגובות לאירוע לא חרגו מעבר להבעת גינוי רק בגלל שהטבח התבצע לאחר הפיגוע בבריסל.

הפיגוע בבריסל אכן תפס את מרבית הכותרות הראשיות ברחבי-העולם למשך ימים ארוכים. גם מנהיגים רבים ברחבי-העולם מיהרו לפרסם הצהרות בגנות האירוע הקטלני. ביטויים כמו "פיגוע בלב אירופה" או "פיגוע בבירה של אירופה" כיכבו במשך ימים ארוכים הן בתקשורת האירופאית והבינלאומית והן בהצהרותיהם של מנהיגים אירופאים מקומיים. מעבר להצהרות האלה, היה צריך לשים-לב לתופעה נוספת הקשורה לאירועי ההזדהות הספונטניים שנערכו בבריסל בשל הפיגוע האסלאמי הקטלני. בכל ההתכנסויות הספונטניות הללו, מרבית הדגלים הזרים שהונפו במקום, היו של מדינות מוסלמיות שלרבות מהן יש קשר ישיר והדוק לתופעת הטרור האסלאמי. אף מוסלמי לא הרגיש שלא-בנוח להניף דגל של מדינה אסלאמית למרות שהפיגוע הקטלני התבצע בשם המורשת האסלאמית המפוארת המתבטאת בעיקר ברעיונות של חיסול והשמדה של אלה שאינם מוסלמים ושל כאלה שאינם מקפדים על כללי "האסלאם הנכון".

הינה כי כן, האסלאם הצליח לעטות על פניו שתי מסכות החיות האחת עם השנייה בזהות מחולטת: דהיינו, המוסלמים מבצעים את מעשי הטרור המחרידים האלה בשל תחושות עזות של "מסכנות" ו"אומללות", והם גם הקורבנות, לכאורה, של הדימוי השכיח כלפיהם בשל מעשיהם המחפירים. וכך, יש הצדקה לבצע פיגוע קטלני ומקביל לכך גם להביע הזדהות מלאכותית עם הקורבנות. מהבחינה הזו אין שום הבדל מנטאלי בין ח"כ אחמד טיבי לבין מנהיג ארגון "המדינה האסלאמית" אבו בכר אל-בגדאדי, משום ששניהם שואבים את השראתם מאותם מקורות אסלאמיים קטלניים. כשבבית-הלבן יושב נשיא של מעצמה דמוקרטית שמסרב בכל-תוקף לבטא את המילים "טרור אסלאמי", אין תימה איפה שהמוסלמים חיים בשלום עם שתי המסכות האלה מבלי לבצע שינוי קרדינאלי בתפיסות הדתיות הגזעניות שלהם. זאת אולי המורשת האמיתית של ברק חוסין אובמה לאחר 8 שנות כהונה כנשיא ארה"ב.

בסיכומו של דבר, בחודש מרס 2016 נהרגו 10,705 בני-אדם; בחודש פברואר 2016 נהרגו 12,559 בני-אדם;  ובחודש ינואר 2016 נהרגו 12,161 בני-אדם; בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2016, נהרגו 35,425 בני-אדם. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2015 נהרגו 147,875 בני-אדם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - מרס 2016

מדינה:	הרוגים:	הערות/פצועים:
עיראק:	4,193	2,500 פצועים
סוריה:	2,658	מתוכם, 841 אזרחים הרוגים
אפגניסטן:	906	2,000 פצועים
תימן:	648	3,000 פצועים
סומליה:	458	כולל חיילים מהאיחוד-האפריקאי
ניגריה - טרור אסלאמי:	395	2,000 פצועים
טורקיה - כורדים:	296	רבים מהם לוחמים כורדים
איראן - טורקיה:	1	אזרח איראני בפיגוע התאבדות
מצרים:	265	רבים מהם טרוריסטים
פקיסטן:	232	2,000 פצועים
סודאן:	78	400
טוניסיה:	75	200
בלגיה - טרור אסלאמי:	36	32 אזרחים + 3 טרוריסטים + טרוריסט נוסף שחוסל לפני ה-22/3
לוב:	26	--
אלג'יריה:	25	--
דרום-סודאן:	24	--
קמרון - טרור אסלאמי:	20	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	19	--
חוף-השנהב - טרור אסלאמי:	16	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	16	--
לבנון:	13	--
ניז'ר - טרור אסלאמי:	10	--
הודו - קשמיר:	8	--
מאלי:	8	--
ירדן:	7	--
רוסיה - קווקז:	3	--
אינדונזיה:	2	--
טג'יקיסטן:	2	--
קניה - טרור אסלאמי:	1	--
סעודיה:	1	בתוך סעודיה בלבד
ישראל - הרשות הפלסטינית:	20	כולם טרוריסטים מוסלמים
ישראל - טרור:	--	--
ישראל עזה:	2	בעקבות פעולת תגמול ישראלית
ישראל - טורקיה:	3	אזרחים ישראלים
סומליה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	150	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	68	--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	19	בוודאות היו יותר
ארה"ב - עיראק:	1	חייל אמריקאי
סה"כ:	10,705 הרוגים	11,600 פצועים

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - המורשת של ברק אובמה - מרס 2016", מגזין המזרח התיכון, 7 באפריל 2016.

מזרח-אירופה המערבית – מערב-אירופה האסלאמית

התחושה הכללית ששררה במזרח-אירופה לאחר סדרת הפיגועים הקטלנית שהייתה בבריסל ב-22 במרס 2016, אפשר להגדירה כ"הבעת הזדהות גורפת עם בלגיה", אף הזדהות זו באה בצירוף של תוכחה גדולה שהתבטאה בביטוי הידוע - "אמרנו לכם". לדידם של מרבית מנהיגי אירופה-המזרחית, אירועים הקטלניים שהיו בבריסל העניקו משנה-תוקף להתנגדותם העיקשת בעיקר נגד מדיניותו של האיחוד-האירופאי בשאלת הפליטים המוסלמים  - ובמיוחד ובעיקר נגד מדיניותה של אנגלה מרקל.

מייד לאחר אירועי בריסל, אפשר היה לקרוא בעיתונות של מערב-אירופה ביטויים של לעג כלפי מנהיגי מזרח-אירופה משום, שלדעתה, הם "אינם מצלחים לעשות הבחנה בין הטרוריסטים המוסלמים לבין הפליטים המוסלמים". במילים אחרות, מזרח-אירופה עדיין לא הגיעה לשלב "תרבותי" ראוי בהשוואה לזו שהתפתחה במערב-אירופה. בעיני אחדים בתקשורת המערבית, הפרדה כזו היא חלק "מ"התרבות האירופאית הליבראלית", בעוד שבעיני התקשורת במזרח-אירופה, הפרדה כזו היא מלאכותית הנובעת מהתמכרותו של השמאל האירופאי הקיצוני לתרבות האלימה של האסלאם המהווה כלי נוסף במלחמתו של השמאל הקיצוני נגד "הקפיטליזם המערבי", נגד "הגלובליזציה" ונגד "הרעיון הלאומי". יתרה מזאת, השמאל הקיצוני במערב-אירופה רואה במוסלמים את מאגר המצביעים העתידי שנועד להציב אותם בעמדות-מפתח מכריעות הן במדינות עצמן והן באיחוד-האירופאי - כך לדעתו של הזרם המרכזי-שמרני במזרח-אירופה. הרעיונות הללו מעוררים חרדה לא קטנה במזרח-אירופה כולה.

במזרח-אירופה רואים את הקהילה המוסלמית כמצע עליו צומחים טרוריסטים מוסלמים, וזאת ללא שום קשר למאמציהן של הממשלות לסייע לקהילה זו להשתלב בחיים התרבותיים והכלכליים של אירופה. לעומת זאת, הגישה שהתגבשה במערב-אירופה כלפי המוסלמים הייתה שיש להניח להם לחיות את חייהם, כך שאולי בעתיד הרחוק המוסלמים ישתלבו בחיים הנפלאים שיש באירופה. המדיניות הזו נבעה בין-היתר מכניעה אירופאית מוחלטת לסחטנות הערבית בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. את התוצאות של הסחטנות הזו, אנו רואים בכל פינה במערב-אירופה על כל מוסדותיה הפוליטיים, האקדמיים והתקשורתיים. מהבחינה הזו, הימין-השמרני ממערב אירופה למעשה מנהל קרב-מאסף מול הדטרמיניזם ההיסטורי הזה המתחולל מול עיניהם המשתאות של מנהיגי אירופה המזרחית.

בעיני מנהיגי מזרח-אירופה, גרמניה הפכה למדינה טורקית, צרפת הפכה למדינה צפון-אפריקאית ובריטניה הפכה למדינה פקיסטנית. אלה הן שלוש המדינות המהוות את הלב הפועם של האיחוד-האירופאי, אולם המדיניות שננקטה במדינות הללו לאורך כל העשורים האחרונים בשל הפקרות ליבראלית, הפכה אותן למדינות המתרחקות בצעדי ענק מהתרבות האירופאית המסורתית. לפיכך, מנהיגי אירופה-המזרחית רואים את עצמם כ"שומרי הסף" של התרבות האירופאית למען אירופה כולה.

על-מנת להבין את הדינאמיקה שהתחוללה במזרח-אירופה בעניין משבר הפליטים האירופאי, הדוגמא של פולין מייצגת את הדעה הרווחת כמעט בכל מזרח-אירופה: בשנת 2015, פולין התחייבה לקלוט 11,500 פליטים, וזאת בעקבות מסע לחצים יומיומיים של אנגלה מרקל על הממשלה קודמת של פולין. בעקבות ההסכם שנחתם בין האיחוד-האירופאי לבין טורקיה ב-18 במרס 2016, הממשלה החדשה של פולין התחייבה לקלוט כ-400 פליטים עם דגש על קליטתם של לפחות 100 פליטים עד סוף חודש מרס 2016. בפולין מתגוררים כ-38 מיליון נפש. פולין היא המדינה השישית בגדולה באירופה. כ-90 אחוזים מכלל האוכלוסייה הם נוצרים-קתולים. בפולין רשומים בסך-הכל כ-4,000 יהודים, וזאת בהשוואה ל-3.5 מיליון יהודים שהתגוררו במדינה זו עד שנת 1939. הגירוש האחרון של יהודים מפולין התבצע בשנת 1968 בעקבות מסע אנטישמי קיצוני שהתנהל במדינה זו לאחר מלחמת ששת-הימים שבמסגרתו נאלצו לעזוב את פולין כ-40,000 יהודים.

פולין נחשבת למדינה הקתולית ביותר באירופה כולה. הכנסייה הקתולית נחשבת בפולין לאחד מסמלי התרבות החשובים ביותר במדינה, כך שהשפעתה על החיים הפוליטיים היא רבה - ולעיתים היא מכריעה. ועם זאת, קליטתם של אלפים בודדים של פליטים לא הייתה משנה כהוא-זה את אופייה הלאומי-דתי של פולין שהצטרפה לאיחוד-האירופאי בשנת 2004. אולם הנושא החשוב הזה נראה אחרת לגמרי בעיני המנהיגות הבכירה של המדינה הפולנית ואולי גם בעיני העם הפולני כולו.

המתח בין פולין לבין האיחוד-האירופאי החל על רקע אחר, שנבע מתוצאות הבחירות שנערכו בפולין בנובמבר 2015, ומהצעדים הפוליטיים שננקטו בידי הממשלה החדשה שנראו בעיני האיחוד-האירופאי כאנטי-דמוקרטיים הסותרים לחלוטין את חוקת האיחוד-האירופאי. בתגובה לטענות הללו, נציגים בכירים מאוד במפלגת השלטון טענו באופן-פומבי ש"מוסדות (אירופאים) זרים מנסים לערער את הכבוד (הלאומי) הפולני". טענה זו, כנגד האיחוד-האירופאי, אינה חדשה והיא משותפת למדינות נוספות ברחבי היבשת. מנגד, מדינות אירופאיות מערביות מעלות טענות קשות נגד רוסיה המנסה לקדם את מטרותיה באמצעות סוכנים - יוצאי הקג"ב - מטעם הקרמלין, המפעילים לחצים אינטנסיביים על מוסדות ואישים פוליטיים בעיקר בצרפת ובגרמניה. בדיווחים אחדים נמסר על מימון רוסי של מיליוני דולרים שהוענקו "לחזית הלאומית" של מארין לה פן בצרפת. רוסיה אכן מפעילה רשתות של השפעה באמצעות מאות סוכנים המקבלים הוראות מהקרמלין בשלושה נושאים עיקריים: א) יצירת קשר עם גופים המתנגדים ל"איחוד-האירופאי". ב) קידום הרעיון שרק רוסיה יכולה להגן על ערכי התרבות הנוצרית באירופה. ג) רוסיה יודעת איך להגן על ערכי המשפחה המסורתיים. שלושת הנושאים האלה, נוגעים בעצב-החשוף של המחנה השמרני באירופאי, ומכאן הצלחתה של רוסיה לקדם את מטרותיה ברחבי היבשת.

הפעילות התעמולתית באירופה נגד האיחוד-האירופאי לא נעלמה מעיניהם של מנהיגי אירופה המערבית. כך למשל, בגרמניה הוקמה "ועדת בדיקה" במטרה לבדוק לעומק את היקף החדירה הרוסית לגרמניה ואת יכולותיה הפוטנציאליות של רוסיה לערער את היציבות הפוליטית בגרמניה. על-פי ההגדרה הגרמנית, אפשר לייחס את פעילות הרוסית כהיבט "ביטחוני" גרידא. בעוד שרוסיה רואה את פעילותה כעניין פוליטי-תרבותי כפי שגרמניה פעלה באופן דומה ואינטנסיבי בעשורים האחרונים ברחבי-העולם - גם בישראל, כפי שהסברנו את הנושא הזה במאמרים הקודמים שעסקו ביחסי גרמניה-ישראל.

 

מאז פירוקה של ברית-המועצות בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, מדינות-מזרח אירופה חתרו בהתמדה להצטרף לגוש המערבי של אירופה כחלק מרגשות אנטי-סובייטיים עמוקים ששררו במרבית המדינות הללו. החתירה לעבר אירופה המערבית היוותה לדידן סוג של הכשר פולטי ותרבותי שיש בו דיווידנדים ארוכי-טווח. אלא, שבשנים האחרונות אפשר להבחין בהתרחקותן של מדינות אחדות במזרח-אירופה לאור מה שנראה כהפקרות ליבראלית מערבית חסרת-אחריות המסכנת את עתידה של אירופה כולה - והדברים הלוו נוגעים בעיקר לתכתיב המדיני הגרמני כלפי מדינות האיחוד בשנים האחרונות. לפיכך, ניתן להבחין בסימנים רבים של סיבוב-פרסה אידיאולוגי (המעורר דאגה בארה"ב) בקרב מדינות מזרח-אירופה כלפי רוסיה של פוטין - זה המתיימר לייצג את הערכים האירופאים הנכונים. יתרה מזאת, בעיני רבים במזרח, "הבעיה הגרמנית" באירופה מכתיבה מהלכים פוליטיים ואידיאולוגיים אזוריים כפי שאירע במהלך 120 השנים האחרונות בעוצמות שאף אחד לא שיער אותן בעת התרחשותן.

24 שעות לאחר הצהרת ההזדהות של פולין עם בלגיה לנוכח הטבח שנערך בבריסל, ראשת-ממשלת פולין הצהירה באופן הבא: "כל הערכים עליהם ביססנו את בנייתה של הקהילה שלנו (באיחוד-האירופאי), מתחילים להיהרס זה אחר זה". לפיכך, היא הגיעה למסקנה מתבקשת מבחינתה, ש"לנוכח המצב הנוכחי, פולין אינה רואה כל אפשרות שפליטים יגיעו לתחומה". במילים אחרות, פולין רואה בהגעתם של אפילו 100 פליטים מוסלמים, כעניין שיש בו סיכון לאומי. בעיני גרמניה, ההתקפה הקטלנית בבלגיה שימשה אמתלא בידי פולין להתחמק מהתחייבויותיה כלפי האיחוד-האירופאי כולו. התחושה של המנהיגות הפולנית בנוגע למשבר הפליטים באירופה משותפת גם לציבור הפולני בכללותו. במקרים אחדים, כלי-תקשורת בגרמניה, אלה המתנגדים בתוקף למדיניותה של אנגלה מרקל, פרסמו ראיונות עם אישים ואזרחים פולנים מן השורה שעסקו רובם ככולם בבעיית הפליטים וביחסם לאסלאם. לפחות במקרה אחד, שעורר תגובות  רבות, טענה אחת מהמרואיינות ש"הקוראן הרבה יותר מסוכן מהספר מיין-קמפף של היטלר". הדוברת הייתה אזרחית פולנייה נוצרייה, בת לאב סורי-נוצרי שנמלט מסוריה לפולין לפני עשורים אחדים, שם הוא נישא לאזרחית מקומית. ההיכרות שלה עם החברה הערבית-המוסלמית העניקו לדבריה משמעות נוספת וחשובה רק בגלל שקהל הקוראים היה צמא לסוג כזה של דיון תקיף כלפי האסלאם.

התחושות והמחשבות הללו השוררות בפולין, משותפות גם לבולגריה, להונגריה, לאסטוניה, לצ'כיה, לרומניה ולמדינות נוספות במזרח-אירופה שעדיין אינן חברות באיחוד, וכן גם לאוסטריה שהצטרפה לאיחוד בשנת 1995. כך למשל שר-החוץ ההונגרי הצהיר ש"אירופה שילמה מחיר בחיי אזרחיה רק בשל שיקולים פוליטיים מוטעים". ראש-ממשלת בולגריה הצהיר ש"לא הוגן לשלם לאנשים האלה מיליארדים, והם הכו אותנו בלב". בסלובקיה, בה קיימת התנגדות נחרצת לשילובם של פליטים מוסלמים באירופה, כבר מצפים לרגע בו מדינתם תשתלט על הנשיאות של האיחוד-האירופאי ביולי 2016, במטרה לעצב מדיניות תקיפה יותר נגד הזרם הבלתי-פוסק של הפליטים המוסלמים.

מחלוקת נוספת, חמורה לא פחות, נוגעת לגישתם של מנהיגי האיחוד-האירופאי בנוגע להצטרפותה העתידית של טורקיה לאיחוד, ומיוחד בנוגע לגישה של אנגלה מרקל בשאלה זו. בעיני מנהיגים אחדים במזרח-אירופה, אנגלה מרקל הפכה ל"שבוייה" של ארדואן בשל מדיניותה הכושלת בנוגע לפליטים המוסלמים שננקטה לאורך כל שנת 2015. רבים ממנהיגי האיחוד-האירופאי טוענים שטורקיה היא מדינה-כושלת שאינה מתאימה "לרוח האירופאית" השוררת באיחוד - במיוחד תחת הנהגתו הטוטליטרית של ארדואן. אפילו בגרמניה נשמעים קולות רמים נגד טורקיה ובמיוחד נגד ארדואן המעיבים על היחסים בין טורקיה לגרמניה עד כדי משבר דיפלומטי בין שתי המדינות שנוצר על רקע סרטון סטירי נגד ארדואן שהופץ ביוטיוב ב-17 במרס 2016 והוקרן בטלוויזיה הגרמנית ימים אחדים לאחר מכן. בתגובה לסרטון, השגריר הגרמני בטורקיה הוזמן למשרד-החוץ הטורקי, ב-28 במרס 2016, לשיחת נזיפה - עניין שעורר ביקורת קשה בגרמניה במדינות אירופאיות נוספות.

המקרה המוזר של "הסרטון הסטירי", העניק משנה-תוקף לגישתם התקיפה של מנהיגים במזרח-אירופה הן כלפי טורקיה והן כלפי קליטתם העתידית של הפליטים המוסלמים במדינותיהם. לדידם של רבים מהם, באירופה שוררים שני עולמות-מקבילים המנותקים הזה מזה כמעט בכל תחום העולה על הפרק. מאידך, בעיני אחדים במערב-אירופה אכן "באירופה שוררים שני עולמות", אולם הדבר נובע כולו רק בשל היותה של מזרח-אירופה מפגרת מבחינה תרבותית לעומת מערב-אירופה. הגישה הקוטבית הזו - בין שני הצדדים - היא פתח לפיצוץ פוליטי אירופאי שקשה כרגע לשער את היקפו העתידי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מזרח-אירופה המערבית - מערב-אירופה האסלאמית", מגזין המזרח התיכון, 31 במרס 2016.