טיהור-אתני בפקיסטן המוסלמית נגד מיעוטים

האסלאם הרדיקלי הרצחני, הלובש צורה ופושט צורה, אינו מרחם על אף אחד במרחב כולו - החל מדרום-תאילנד ועד למערב אפריקה. עשרות מיעוטים אתניים פזורים במרחבים הגדולים של העולם האסלאמי בהם חיים מאות מיליוני בני-אדם תחת איום תמידי של רצח, השמדה, דיכוי וטיהור אתני יומיומי המתבצע בדרכים שונות ומגוונות. כך למשל, ארגוני הטרור פלסטינים - בשיתוף-פעולה עם המוסדות הלאומיים של הרשות הפלסטינית - הצליחו לסלק עשרות אלפי נוצרים החיים ביו"ש וברצועת-עזה בעזרת הטרדות יומיומיות ואיומים מתמשכים תוך כדי השתלטות עוינת על נכסיהם. כך למשל, בעיר בית-לחם, נכון לשנת 2012, כ-20 אחוזים בלבד מכלל האוכלוסייה הם נוצרים. למען הסר ספק, למילה "בית-לחם" אין שום משמעות בערבית משום שהמקור של הביטוי הוא בעברית בלבד, ולעיר עצמה אין כל קשר ישיר לתרבות האסלאמית - זו הנשענת על כיבושים וסיפוח שטחים השייכים לעמים אחרים מאז ראשית הופעתו של האסלאם בחצי-האי-ערב במאה ה-7 לספירה. באופן דומה, גם לביטויים "ירדן" ו"לבנון" אין שום משמעות בשפה הערבית, אך הן אומצו לתוך השיח הלאומני הקולוניאליסטי של התרבות הערבית-האסלאמית במזרח-התיכון במחצית הראשונה של המאה ה-20 כשהחלה להתגבש המדינה הטריטוריאלית הערבית.

היחס הגזעני של האסלאם כלפי יהודים ונוצרים מבוטא היטב גם בכתבים המסורתיים שהתפתחו במהלך המאות הראשונות בהן התגבשה התפיסה השלטת של המוסלמים הנוגעת לעליונותם תרבותית ודתית על שאר העמים. אלא, שבתוך האסלאם עצמו התפתחו ענפים דתיים שהתחרו על השלטת האידיאולוגיה הדתית באמצעות רצח, טבח, דיכוי, גירוש והשמדה. ביטוי בולט לכך נמצא במאבק המתמשך בין הזרם "השיעי" לזרם "הסוני", המוכר לנו היטב, מאז ראשית עליית האסלאם במאה ה-7. מיליוני בני-אדם נטבחו לאורך כ-1,300 שנה במאבקים הללו בין שני הזרמים העיקריים על השליטה בעיקרי האמונה המוסלמית והכפפתה של כלל האוכלוסייה המוסלמית ו"הכופרת" תחת כנפי מנגנוני כפייה המבוססים של חוקים דתיים נוקשים ואכזריים.

מאחר והדת המוסלמית מבוסס על כפייה וכיבוש שטחים באמצעות אקט של מלחמה-מתמדת, ניתן לזהות בקלות קווי-מתאר של אלימות מקיפה בכל אתר ואתר בו מתגוררת אוכלוסייה מוסלמית. תפיסת העליונות הדתית מכתיבה למוסלמים התנהגות התרבותית מסוימת הן כלפי דתות אחרות והן כלפי זרמים אסלאמיים אחרים שלעיתים מנוגדים לזרם הדתי המרכזי. אין תימה איפה, שקווי-המתאר של האלימות האסלאמית הקלאסית מתפשטת גם לריכוזים שמעולם לא היו תחת השפעה אסלאמית - בדומה למה שמתחרש במוקמות אחדים באירופה. יתרה מזאת, כל 57 המדינות המוסלמיות הקיימות כיום, סובלות מאלימות דתית ברמה כזו או אחרת. אם ישנן תקופות של שקט, הדבר מושג באמצעות מנגנוני הכפייה הברוטאליים של השלטון המרכזי - זה המוכר לנו היטב במדינות הערביות של המזרח-התיכון תחת המשטרים האוטוריטאריים של מנהיגים לשעבר כדוגמת מועמר קדאפי בלוב, חאפז אל-אסד בסוריה ושל סדאם חוסיין בעיראק.

חוסר-הסובלנות הדתית המקיף את העולם המוסלמי כולו גולש לעיתים קרבות לרצחנות לשם רצחנות גם כלפי מיעוטים אסלאמיים שאינם מקבלים את התכתיב של הזרם המרכזי - בין אם הוא "סוני" ובין אם הוא "שיעי". הדוגמא של המיעוט ה"האזרי" (Hazara) באפגניסטן ובפקיסטן תבהיר מעט את התמונה על התנהגותם של המוסלמים זה כלפי זה, ומכן ניתן ללמוד גם על המשמעות המיידית של המעשים הללו גם על עמים אחרים המוגדרים כ"כופרים".

ה"האזרים" הם מיעוט לאומי עם שורשים טורקיים ומונגוליים, ויש להם תווי-פנים האופייניים לתושבי מרכז אסיה. רובם ככולם הם שיעים שאימצו את דת האסלאם לפני מאות שנים. ה"האזרים" מהווים כ-9 אחוזים מכלל אוכלוסיית אפגניסטן המונה כ-31 מיליון נפש. מעמדם החברתי באפגניסטן נמצא בתחתית המדרגה בשל היותם שיעים. לאור התנכלויות מצד האוכלוסייה המקומית באפגניסטן לאורך עשרות שנים, נמלטו לפקיסטן השכנה כ-600,000 "האזרים" המתגוררים במובלעות זעירות במחוז קוויטה (Quitta) השוכן קרוב לגבול האפגאני.

אוכלוסיית פקיסטן מונה למעלה מ-190 מיליון נפש. לפיכך, למספרם בנפש של "האזרים" בפקיסטן אין משמעות גדולה כשם שאין להם משמעות מיוחדת במינה גם באפגניסטן השכנה. אלא, שבשל היותם שיעים מן המעמד הנמוך הם זוכים להתייחסות אלימה ורצחנית המבוססת על מדיניות של טיהור-אתני שיטתי בשתיקת השלטונות הרשמיים בשתי המדינות - דהיינו, בפקיסטן ובאפגניסטן שבהן יש רוב מוסלמי-סוני ברור שאינו נתון בסכנה מצד גורם דתי כלשהו.

בדומה למה שמתרחש בניגריה, שבה ארגון הטרור המוסלמי "בוקו חראם" טובח בנוצרים מידי יום ביומו במטרה להפוך את ניגריה למדינה מוסלמית בלבד המבוססת על חוקי השריעה, כך גם ארגוני טרור אסלאמיים פועלים בפקיסטן ברצחנות אלימה נגד המיעוט ה"האזרי". כך למשל, בשנת 2012 בלבד, נהרגו בהתקפות טרור מכוונות כ-220 בני-אדם מבני העדה המתגוררים במחוז קוויטה. גורמים בתוך העדה מסרו שלאור ההטרדות היומיומיות הקשות מהן סבלו סטודנטים בני העדה, אף סטודנט "האזרי" לא למד בשנת 2013 באוניברסיטה במקומית למרות שנרשמו אליה כ-300 סטודנטים בני-העדה.

כל ארגוני הטרור הללו הפועלים נגד בני-העדה, מקושרים היטב לארגון טליבאן הפקיסטני ולארגון אל-קאעידה והם אף מקיימים קשרים הדוקים עם ארגוני טרור באפגניסטן הפועלים נגד כוחות נאט"ו השוהים באפגניסטן. דוברי הארגונים הללו מסרו לתקשורת המקומית ולתקשורת הזרה שאנשיהם אינם מפחדים מהשלטונות וכי הם ימשיכו להרוג "האזרים" עד שהאחרון שבהם יעזוב את פקיסטן. לאור כל זאת, התפתחה בפקיסטן מערכת ענפה של מבריחים המסייעים לבני-העדה להימלט מפקיסטן למדינות שכנות או למדינות רחוקות - בעיקר לאוסטרליה שם מתגוררים כ-50,000 "האזרים". על-פי הערכות אחדות, במהלך השנים האחרונות טבעו למוות בין 300 ל-900 מבני-העדה בניסיונותיהם הכושלים להגיע לאוסטרליה בספינות רעועות שנשכרו באינדונזיה.

ארגוני סיוע של בני-העדה וגורמים תקשורתיים באוסטרליה, כפי שהתפרסם למשל בעיתון THE AGE, מסרו בתחילת 2013 כי המחיר להברחתו של אדם בודד מפקיסטן נע בין 7,000 דולר ל-10,000 דולר - וזאת במדינה שבה התוצר לנפש אינו עולה על 2,600 דולר לשנה. על-מנת להדגיש את הדחיפות לנוכח מצבם הקשה של בני-עדה, גורמים מקומיים בפקיסטן מסרו שהבעיה אינה נעוצה רק בעניין הכספי. אלא, עליהם למצוא גם את הדרך החוקית בה הם יכולים לעזוב את פקיסטן ללא הפרעה וללא התנכלויות רצחניות הן מצד ארגוני הטרור המוסלמים והן מצד השלטונות הרשמיים של פקיסטן. מצבם של בני-העדה ה"האזרית" הוא רק דוגמא אחת מתוך רבות של מיעוטים אתניים החיים במסגרת שלטון אסלאמי רצחני - הן תחת הזרם השיעי והן הזרם הסוני.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טיהור אתני של המיעוט ההאזרי בפקיסטן המוסלמית", מגזין המזרח התיכון, 5 באפריל 2013.

המדיניות הטורקית במזרח התיכון ובזירה הבינלאומית

אל תטעו! למרות הסכם-הפיוס בין טורקיה לישראל שהושג ב-22 במרס 2013 בתיווכו של הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, עם סיום ביקורו בישראל שנמשך שלושה ימים, ארדואן עדיין מסוכן מאוד לישראל ללא שום קשר למעשיה או למחדליה של מדינת-ישראל. עוד לפני אירועי ספינת טרור של ארדואן (המרמרה) ב-31 במאי 2010, הזהרתי מפני העתיד לבוא בנושא הטורקי בסדרת מאמרים שהתפרסמו במגזין המזרח התיכון על כוונותיו האמיתיות של ארדואן בנוגע למזרח-התיכון ובנוגע למעמדה של ישראל בעיני חמומי המוח המנהלים בעשור האחרון את טורקיה.

 

ימים רעים מאוד עוברים על טורקיה תחת הנהגתו של ארדואן שהצליח לסגל לעצמו אלמנטים פסיכופטיים בדומה לבשאר אל-אסד, לקדאפי, למוחמד מורסי, לאיסמעיל הנייה, לחסן נסראללה, לאחמדינג'אד ולשאר המנהיגים המוסלמים הברוטאליים השולטים כיום בעולם הערבי והמוסלמי המתפורר. בשנים האחרונות, טורקיה הפכה למוסלמית יותר - על כל המשתמע מכך, הן במרחב הציבורי והן בהלך-הרוח הפוליטי והאזרחי של המדינה.

 

במהלך השנים האחרונות, ארדואן הצליח להסתכסך עם יוון, עם קפריסין, עם ישראל, עם סוריה, עם עיראק, עם ארמניה, עם איראן ועם האיחוד האירופאי. מהמדיניות של "אפס בעיות", טורקיה גלשה תחת הנהגתו למדינה המנוהלת על-פי הקפריזות של חמומי-מוח שאינם מהססים לנקוט בצעדים אלימים כדי לממש את מדיניותם הברוטאלית. כך למשל, מאות קציני צבא ואנשי-רוח נאסרו בטורקיה רק בשל הבעת עמדה ביקורתית כלפי מדיניותו של ארדואן בענייני פנים וחוץ כאחד.

 

בתחילת חודש מרס 2013 הושג הסכם עם המחתרת הכורדית - ה-PKK - על הפסקת-אש תמורת הענקת אוטונומיה למיעוט הכורדי המונה כ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה הטורקית. הסכם זה הושג לאחר אירועי הדמים של שנת 2012 - בין הצבא הטורקי למחתרת הכורדית - שבמהלכה נהרגו לפחות 1,000 בני-אדם, רובם פעילים כורדים. ועם כל זאת, פלגים כורדים קיצוניים עדיין מתכננים להתנקש בחייו של ארדואן בכל רגע נתון.

 

השאיפות של ארדואן בנוגע לביסוס מעמדה הבכיר של טורקיה בזירה המזרח-תיכונית עדיין לא נמוגו למרות הימוריו הכושלים בנוגע ללוב תחת משטרו של קדאפי ובנוגע לסוריה תחת משטרו של בשאר אל-אסד. למרות המפלות האזוריות שטורקיה ספגה בשנתיים האחרונות לאור התמוטטותו של הסדר הערבי במזרח-התיכון, ארדואן עדיין רואה את טורקיה כמעצמה אזורית המכתיבה את תנאיה למדינות האזור ובכללן גם למדינת-ישראל. לאור העובדה הזו, ארדואן יפעיל לחץ בלתי-פוסק כלפי ישראל במטרה להשפיע באופן ישיר על המשא-ומתן המדיני בין ישראל לרשות-הפלסטינית. דוגמאות אחדות יבהירו על מה מדובר:

 

טורקיה ניסתה להתערב במחלוקת שנגעה לבניית הגשר במעלה-המוגרבים בירושלים; היא העניקה חיבוק חם ואוהד לאנשי החמאס בעזה - שהוא ארגון ג'יהאדי המתבסס על עקרונות גזעניים; היא מנהלת קשרים עסקיים עם איראן למרות האמברגו; היא ניסתה להשפיע על מצרים שתסכים לנוכחותם של חיילים טורקים במעברים ברצועת-עזה; היא ניסתה לתווך בין החמאס לבין אבו-מאזן מעל לראשה של מצרים ובניגוד לדעתה; טורקיה ניסתה להשפיע על ישראל שתסכים לאשר את בנייתו של בית-חולים פלסטיני בשטח ישראלי בגלבוע, לכאורה למען מטרה הומאנית; טורקיה אותתה לישראל שהיא (ורק היא) יכלה לשחרר את גלעד שליט; טורקיה ניסתה להשפיע על ישראל שתעניק הכרה כלשהי לרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין; כאשר בית-הדין הבינלאומי הוציא צו-מעצר נגד נשיא סודאן, עומר אל-באשיר, בגין אחריותו לפשעים נגד האנושות בחבל דארפור, ארדואן יצא להגנתו של אל-באשיר בטענה ש"מוסלמי אינו יכול לבצע רצח-עם"; טורקיה ניסתה לאיים על ישראל כדי שזו תשפיע על הארגונים היהודיים לבל יפעלו למען הכרה אמריקאית בשואה הארמנית ובאחריותה של טורקיה לשואה זו; ומעל הכול, טורקיה רצתה להעניק לסוריה את כל רמת-הגולן על חשבון מדינת-ישראל בעת כהונתו של ראש-הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. בל נשכח, לאחר אירועי המרמרה ב-מאי 2010, ארדואן "השתעשע" עם הרעיון להגיע לעימות צבאי מוגבל עם ישראל כדי להבהיר את כוונותיו. כאשר ארדואן יערוך את ביקורו ברשות-הפלסטינית באפריל 2013, תהיה לו הזדמנות נוספת להשתלח בישראל כפי שאירע פעמים רבות בעשור האחרון. טורקיה יכולה להתנהג באיפוק, אך היא אינה יכולה להשתלט על הפה הגדול של ארדואן.

 

לפיכך אסור לישראל לתת לארדואן דריסת-רגל כלשהי במשא-ומתן המתגבש בין ישראל לרשות-הפלסטינית גם אם ארדואן יגדף את ישראל מבוקר ועד ערב. בתנאים הנוכחים, ישראל אינה יכולה לסמוך על טורקיה תחת הנהגתו של ארדואן וחבורתו האלימה המנהלת כרגע את יחסי-החוץ של טורקיה. כאשר ארדואן החל את כהונתו בשנת 2003, הוא מיהר להצהיר ש"ישראל היא מדינת טרור". מאז אותה הצהרה, ממשלת ארדואן מנהלת מלחמת-התשה נגד ישראל בתחומים אחדים הנוגעים לאינטרסים האזוריים של טורקיה - זו הרואה במזרח-התיכון מרחב אסלאמי טבעי בו ניתן לפעול בהתאם לשאיפותיה האימפריאליות. טורקיה בוחנת את המזרח-התיכון דרך הפריזמה האסלאמית והיא רואה בו קרקע פורייה עליה ינבטו פעם נוספת מעמדה ההיסטורי והשפעתה הפוליטית על מדינות האזור. לדעת אחדים ממעצבי המדיניות הטורקית הנוכחית, זהו המרחב הטבעי האמיתי של טורקיה על-פי תפיסתה המסורתית. ועם זאת, הטורקים "כועסים מאוד על כל העולם" משום שהמציאות אינה "מתנהגת יפה" בהתאם לתכתיביהם.

 

שום דבר מהותי לא השתנה בעמדתו הבסיסית של ארדואן כלפי ישראל. ארדואן, בסך הכול, היה ונותר עוד מנהיג מוסלמי ברוטאלי שאינו שונה בהרבה משאר המנהיגים המככבים בפוליטיקה של המזרח-התיכון ב-60 השנים האחרונות - בעיקר מאז עלייתו של עבד אל-נאצר, נשיא מצרים המנוח, בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, עדיין מסוכן למדינת-ישראל", מגזין המזרח התיכון, 25 במרס 2013.

טרור אסלאמי - ינואר 2013

תשומת-הלב העולמית התמקדה בחודש ינואר 2013 בנעשה בסוריה ובהתערבות הצבאית של צרפת במאלי נגד ארגוני טרור אסלאמיים המזוהים עם ארגון אל-קאעידה שהצליחו לכבוש את כל צפון מאלי. ללא המעורבות הצבאית הישירה של צרפת, ארגוני טרור האסלאמיים היו מצליחים להשתלט על כל מאלי, ובכך מדינה זו הייתה הופכת לקרש-קפיצה לקראת השתלטותם של ארגוני הטרור האסלאמיים על מדינות אפריקאיות נוספות. דוברים רשמיים בצרפת מסרו כי בעקבות הסיוע שכוחותיהם הגישו למאלי, נהרגו מאות טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון אל-קאעידה. ראוי לציין שהמעורבות הצבאית ישירה של צרפת במאלי עברה ללא מחאה ציבורית בעלת משמעות, וזאת בניגוד גמור לאירועים בהם מעורבת מדינת-ישראל במלחמתה בטרור הערבי במרחב המזרח-תיכוני.

למרות הצלחותיה של האופוזיציה הסורית להשתלט על חלקים נרחבים מהמדינה הסורית המתפוררת, עדיין המשטר העלווי של בשאר אל-אסד מצליח לרכז סביבו תומכים רבים המאפשרים לו להמשיך לנהל את המדינה ולנהל את המלחמה נגד המורדים. על-פי הערכות אחדות שמקורן במוסדות האו"ם, נהרגו בסוריה יותר מ-70,000 בני-אדם מאז שהחלה מלחמת-האזרחים בחודש מרס 2011. ככול שמלחמת-האזרחים מתארכת ללא הכרעה ברורה, סוריה הופכת לשדה ניסויים של ארגוני טרור אסלאמיים הפועלים בה ללא הפרעה בדומה למה שמתרחש באפגניסטן, בסומליה, בתימן, במאלי ובמדינות ומוסלמיות נוספות.

בחודש ינואר 2013 נערכה באלג'יריה התקפה של טרוריסטים מוסלמים על מתקן להפקת גז המופעל בידי חברה זרה. במהלך ההתקפה ובעקבות ניסיונות החילוץ של הצבא האלג'ירי, נהרגו לפחות 60 בני-אדם - כולל 37 זרים שנהרגו מירי של טרוריסטים מוסלמים ומירי של אנשי כוחות-הביטחון שפעלו במתקן.

לאורך כל חודש ינואר 2013 התבצעו אלפי פעולות טרור בידי ארגונים אסלאמיים שכללו רצח של נשים שסייעו לנזקקים או לילדים, הנחת מטעני-חבלה, פיצוץ של עשרות מכוניות-תופת, הריסת מסגדים של בני העדה השיעית על יושביהם, חיסול יומיומי של נוצרים, הריסת בתי-ספר, התנכלויות לארגוני סיוע, מניעת סיוע אזרחי לאוכלוסיות במצוקה, חיסולים הדדיים, ביזה ואונס שיטתי של נשים כאקט מלחמתי.

בסיכומו של דבר, בחודש ינואר 2013 נהרגו 6,812 בני-אדם. על-פי הערכות אחדות, מספר זה אינו משקף כיאות את כל ההרוגים באירועי הטרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית שהתרחשו במהלך התקופה הנדונה.

המלחמה בטרור האסלאמי:

כאמור, המעורבות הצרפתית במאלי בחודש ינואר 2013 נגד ארגוני הטרור האסלאמיים שהשתלטו על צפון מאלי, הביאה להריגתם של מאות טרוריסטים מוסלמים. סביר להניח שארה"ב תסייע לצרפת במסגרת מדיניות החיסולים-הממוקדים המופעלת בפקיסטן, בתימן ובסומליה.

במהלך החודש נהרגו 34 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שהתבצעו בפקיסטן. לאורך כל שנת 2012 נהרגו בפקיסטן 297 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. בתימן נהרגו בחודש ינואר 2013 לפחות 23 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים במסגרת הסיוע הצבאי שמגישה ארה"ב לממשלת תימן במלחמה בארגון אל-קאעידה המתרכז בעיר בדרום תימן. לאורך כל שנת 2012 נהרגו בתימן לפחות 147 בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. ככול הידוע, גם בחודש ינואר 2013 נערכו חיסולים-ממוקדים אמריקאים גם בסומליה נגד טרוריסטים מוסלמים מארגון "אל-שבאב", אולם לא נמסר ממקורות מהימנים על מספרם המדויק של ההרוגים בפעילות זו.

בחודש ינואר 2013 נהרגו באפגניסטן 8 חיילי נאט"ו - מרביתם חיילים אמריקאים. ראוי לציין שלאורך כל שנת 2012 נהרגו באפגניסטן 405 חיילי נאט"ו, בשנת 2011 נהרגו 566 חיילי נאט"ו ובשנת 201 נהרגו באפגניסטן 711 חיילי נאט"ו.

הנתונים המופיעים בטבלה זו נאספו על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - בעזרת מעקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהתפרסמו במהלך התקופה הנדונה - החל מה-1 בינואר 2013 ועד ל-31 בינואר 2013. מספר ההרוגים והפצועים המופיע בטבלה כולל אזרחים, חיילים וטרוריסטים מוסלמים על-פי האומדן הנמוך ביותר. מרבית ההרוגים הם מוסלמים שנרצחו בידי מוסלמים החברים תנועות רדיקליות ובארגוני טרור אסלאמיים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2013", מגזין המזרח התיכון, 15, בפברואר 2013.

ברק אובמה לקראת כהונתו השנייה בבית-הלבן

מערכת הבחירות שהתקיימה בארה"ב בנובמבר 2012 ונצחונו של ברק חוסיין אובמה על מיט רומני הרפובליקני עלתה מחדש סוגיות אמריקאיות פנימיות הנוגעות באופן ישיר למהותו של האתוס האמריקאי כפי שהוא נבנה לאורך מאות השנים האחרונות. מעבר לסוגיות הנוגעות לאורח החיים האמריקאי, בחירתו של ברק חוסיין אובמה לכהונה שנייה מעלה שאלות נוספות הנוגעות למעמדה של ארה"ב בזירה הבינלאומית ולאופן השפעתה של מדינות ידידות לה או העוינות אותה באורח מסורתי.

 

על-מנת לתאר את נצחונו של אובמה על רומני בדרך נוספת, אני מעוניין להתמקד בשתי שתמונות שהתפרסמו בתקשורת האמריקאית ביום הבחירות שנערכו ב-6 בנובמבר 2012. בתמונה אחת נראה ערב-רב של אנשים - שחורים, היספנים ובני-מהגרים - בלבוש מרופט עם מבט כבוי בעיניים. בתמונה השנייה נראו מצביעים לבנים לבושים היטב עם מבט נחוש בעיניהם. בתמונה הראשונה הופיעו אזרחים אמריקאים החיים הרחק מ"החלום האמריקאי", בעוד שבתמונה השנייה הופיעו אזרחים שהגשימו את "החלום האמריקאי" בדם יזע ובדמעות. לא היה קשה לשער את אופן הצבעתם של שתי הקבוצות הללו שהופיעו בשתי התמונות המדוברות. אם נרצה להרחיב מעט את היריעה הפרשנית על מערכת הבחירות של 2012, נוכל להיווכח ש-51 אחוזים מהמצביעים בחרו באובמה, בעוד שלרומני הצביעו 49 אחוזים מהמצביעים למרות היותו מורמוני (זהו הישג מדהים במונחים אמריקאיים). ככול הידוע, זהו הפער הנמוך ביותר בהיסטוריה האמריקאית בו נבחר נשיא לכהונה שנייה. סביר להניח שאם המפלגה הרפובליקנית הייתה "בונה" מועמד ראוי יותר מאז בחירתו של אובמה ב-2008, סביר להניח שהוא היה גובר על אובמה בהפרש ניכר. אולם, המפלגה הרפובליקנית בחרה להתמקד במריבות אישיות קשות ובפזילה לעבר השוליים של האגף המסורתי הנוקשה ביותר של המפלגה. אחת מהבעיות הגדולות של המפלגה הרפובליקנית מתבטאת ברעיונות קשיחים של הגוש המסורתי בנוגע למעמד האישה בחברה האמריקאית - רעיונות כאלה מבריחים מצביעים רבים שיש להם יחס חיובי מאוד כלפי המפלגה בהקשרים אחרים. בעיה נוספת נוגעת להתעלמות של המפלגה מבני המיעוט ההיספני הקתולי - אלה המנסים להיכנס לתוך כור-ההיתוך האמריקאי, אך הם נתקלים בחסמים רגשיים הנובעים משונות תרבותית, דתית ולשונית. דווקא בשל היותם קתולים עם קשרים משפחתיים חזקים, הם מהווים המאגר הטבעי ביותר של מצביעים חדשים למפלגה הרפובליקנית. אין כאן בעיה של גזענות במפלגה הרפובליקנית, אלא של העדפה תרבותית לגיטימית השוררת במדינות דמוקרטיות רבות ברחבי העולם. במדינות לא-דמוקרטיות ההעדפה התרבותית הזאת נעשית לעיתים קרובות באלימות בלתי-נתפסת כפי שזו מתרחשת במדינות המוסלמיות המוכרות לנו היטב.

 

ארה"ב של אמריקה נבנתה על-ידי לבנים ובני-מהגרים שקיבלו על עצמם את רעיון "כור ההיתוך" ואת האתוס האמריקאי שנבנה בעמל רב. ההיבטים התרבותיים האלה הם שעשו את ארה"ב למה שהיא - מדינה עשירה, דמוקרטית, מתקדמת, בעלת-השפעה בינלאומית ומובילה בתחומים מדעיים וטכנולוגיים רבים. אין תימה איפה שהשגת אזרחות אמריקאית עדין קוסמת לרבים ברחבי העולם הדמוקרטי והלא-דמוקרטי. "החלום האמריקאי" עדיין שריר וקיים, אולם בשנים האחרונות משהו בסיסי נסדק בדימוי של ארה"ב משום שריבוי ערוצי התקשורת בעולם חושפו את פגמיה הרבים באופן מידי כפי שרבים נוכחו לדעת זאת מאז שהסופה "קטרינה" היכתה את ארה"ב בשנת 2005. הוכחה נוספת לפגיעותה של ארה"ב, קיבלנו בשעה שהסופה "סנדי" היכתה בחוף המזרחי בסוף אוקטובר 2012 באחד מרגעי השיא של מערכת הבחירות האמריקאית.

 

אם נתמקד בסופה "סנדי" נוכל לשאול את עצמנו, מה בעצם העולם הרחב ראה בטלוויזיה, ומכך להסיק מסקנות בנוגע לחוזקה האמיתי של ארה"ב בעת הזאת. מידי שנה, סופות קשות פוגעות במדינות רבות על-פני הגלובוס הגורמות להרס רב ולנפגעים רבים. מעט לפני שהסופה "סנדי" פגעה בארה"ב, השתוללה סופה דומה בפקיסטן שגרמה להרוגים רבים ולהרס בלתי נתפס. אולם, בעוד שערוצי התקשורת הבינלאומיים התעלמו לחלוטין ממימדי ההרס בפקיסטן, הם סיקרו באופן בולט את מה שהתרחש בחוף-המזרחי של ארה"ב עם בואה של "סנדי" לקראת סוף חודש אוקטובר 2012. למרות מימדי ההרס שהסופה גרמה למיליוני אנשים בחוף המזרחי, מעטים מאוד מאנשי התקשורת בארה"ב טרחו לשאול את עצמם איך ייתכן שיתרחש הרס נורא במימדים כאלה - בדומה למה שמתרחש במדינות כושלות כדוגמת פקיסטן ובמדינות נוספות באפריקה ובאסיה?

 

אחד מהפרשנים ההזויים ביותר של רשת הטלוויזיה השמאלנית MSNBC טען לאחר ניצחונו של ברק חוסיין אובמה שהסופה "סנדי" הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לארה"ב בתקופה האחרונה. (פרשנות הזויה מהסוג הזה אפשר למצוא גם בעיתון הארץ המטורלל במאמרי הדעה של תועמלנים גזעניים פרו-ערביים). האם באמת הסופה הזו הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לארה"ב בתקופה האחרונה? יכול להיות שהסופה תרמה לניצחונו של אובמה כפי שטוענים פרשנים אחדים מימין ומשמאל בארה"ב. אולם מעל הכול, הסופה תרמה לחשיפתם, לעיני העולם כולו, את הכשלים המבניים האופייניים כל-כך לתרבות האמריקאית: בתים עשויים מעץ; שכונות שלמות שנמחקו מעל פני האדמה; בתים עולים באש בקלות רבה מידי; מאות בתים רעועים הנסחפים בקלות בזרם המים; בנייה זולה ללא תכנון; כבישים רעועים; רשת חשמל ותקשורת פרימיטיבית שרובה פרושה מעל פני הקרקע; ניקוז כושל; תכנון עירוני לקוי מהיסוד; הפסקות חשמל ארוכות של ימים ושבועות; ארגוני סיוע שקורסים מהיום הראשון; חוסר-תיאום בין הגורמים הפדראליים לגורמים מקומיים ובירוקרטיה מסורבלת עד כדי מיאוס. באורח מסורתי, התרבות האמריקאית בנויה של "שפע" ולא על איכות ברמה המתאימה לאורח החיים המודרני השורר במדינות מתוקנות. במילים אחרות, ארה"ב של אמריקה עדיין תקועה בשנות ה-50 של המאה הקודמת בתחומים רבים המקיפים את חייו של האזרח הממוצע.

 

באופן חריג, דווקא השדרן הפופולרי של רשת פוקס-ניוז השמרנית, שפרד סמית', העלה תהיות לגבי אורח החיים האמריקאי המאפשר ליקויים כאלה המתגלים לעיני-כול באופן כל-כך קשה ובולט. משהו בתכנון האמריקאי הבסיסי לקוי מהיסוד - ולא רק בתחום הזה. לסמית' היה האומץ להעלות תהיות קשות - בנושאים שהם לחלוטין ברורים לכול אזרח המתגורר במדינה מתוקנת ומסודרת עם תשתית נאותה והגיונית. בואו נבדוק לרגע גם את התכנון המדיני האמריקאי שהתגבש כבר בתחילת כהונתו הראשונה של הנשיא אובמה לאחר הבחירות של נובמבר 2008.

 

אובמה רצה להעמיד את ארה"ב באור אחר בקרב המדינות המוסלמיות. לפיכך, המחשבה הייתה שאם הוא יחזר במרץ אחרי האסלאם הפוליטי תוך כדי התרחקות טקטית מישראל, הדבר יעניק לו נקודות-זכות רבות בקרב הציבור הערבי והמוסלמי. אין תימה איפה, שאובמה בחר ב-4 ביוני 2009 לשאת "נאום פיוס היסטורי" בקהיר כדי לפלס נתיבות של דו-שיח פשרני גם לליבותיהם של המוסלמים הרדיקליים ביותר. אובמה בחר להתפייס את דת המוסלמית שהיא קולוניאליסטית מעצם טבעה, אולם בכך אובמה חשף פעם נוספת את שטחיות במחשבה המדינית האמריקאית הנוגעת לתרבויות אנטי-דמוקרטיות כדוגמת הדת המוסלמית.

 

מה נותר מכל זה? אובמה ניסה להתרחק מישראל, אך בתמורה לכך הוא קיבל עולם-ערבי רווי באלימות רצחנית ורווי במלחמות דתיות ועדתיות שאין להן סוף. התקווה של 2009 הפכה לסיוט ב-2012 בכל בנוגע למדינות המוסלמיות. ועם זאת, אי-אפשר להתעלם מהמתח השורר בין ברק חוסיין אובמה לבין בנימין נתניהו שנוצר כולו ביוזמתו הברורה וההחלטית של אובמה משיקולים בינלאומיים מוטעים מהיסוד.

 

אם נתעלם לחלוטין מהגישה האינפנטילית של התקשורת הישראלית בנוגע ל"נקמתו" של אובמה כלפי ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו בנוגע לתמיכתו במיט רומני, ניתן לשער שאובמה ילמד בכהונתו השנייה להתנהל כשורה מול ישראל כפי שנתניהו יודע להתנהל כהלכה מול הקלחת הרותחת של הפוליטיקה האמריקאית. הבעיה כולה נמצאת לפתחו של ברק חוסיין אובמה ולא לפתחו של בנימין נתניהו. ראוי להזכיר שבמערכת הבחירות שהתקיימה בישראל בשנת 1996, הנשיא ביל קלינטון תמך באופן גלוי ובולט בשמעון פרס - אך למרות הכל, בנימין נתניהו ניצח.

 

ובכן, מה הם האתגרים העומדים בפני אובמה בכהונתו השנייה? בחירתו של אובמה מחדש פיצלה את ארה"ב לשני מחנות עיקריים העוינים זה את זה. חובתו של הנשיא האמריקאי בכהונתו האחרונה למצוא את הכלים הנאותים במטרה לאחד את האומה האמריקאית, שאם לא כן, 50 אחוזים מהאוכלוסייה האמריקאית תרגיש שמדינתם נחטפה בידי גורמים זרים הרחוקים מאוד מהאתוס האמריקאי המסורתי; חשיבה כלכלית חדשה שתגשר בין הצרכים הבסיסיים של האוכלוסיות החלשות לבין האתוס האמריקאי המדבר על יוזמה חופשית וצמצום המעורבות הממשלתית בחייו של האזרח הממוצע; חשיבה מחודשת בנוגע למדיניות ההגירה של ארה"ב; צמצום החוב הלאומי הענק של ארה"ב העומד בנובמבר 2012 על יותר מ-16 טריליון דולר; חשיבה מדינית רעננה יותר הנוגעת לחיזוק הקשרים המדיניים והכלכליים בין המדינות הדמוקרטיות - ולא חיזור אחרי גורמים העוינים את ארה"ב כדוגמת איראן והדומים לה. מטבע הדברים, הסוגיה הנוגעת לאיראן הגרעינית תהפוך לדף חשוב מאוד בהיסטוריה הכתובה של הנשיא אובמה לאחר סיום כהונתו השנייה ב-2016. או אז, אי-אפשר יהיה להאשים את הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש בכל התחלואים הקיימים בארה"ב הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית.

--

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה לקראת כהונתו השנייה בבית-הלבן", מגזין המזרח התיכון, 9 בנובמבר 2012.

לאן נעלמה מחאת הדיור בישראל

זוכרים את ימי המחאה החברתית של קיץ 2011? זוכרים את מאות אלפי האזרחים שיצאו להפגין נגד יוקר המחיה בישראל? זוכרים את ההבטחות על כך שהמחאה הציבורית תחזור בגדול בקיץ 2012? ובכן, בימים אלה נשאלת השאלה לאן נעלמה המחאה החברתית בישראל של קיץ 2012. אני רוצה להזכיר לכם שהמחאה של 2011 החלה בגלל מחירי הדיור בישראל. המחאה החברתית בישראל החלה בעיקר בגלל שכר-הדירה בישראל שהגיע לממדים בלתי-נתפסים לאור משכורתם החודשית הממוצעת של האזרחים הישראלים. ובכן, מה קרה מאז - כך ששום דבר קרדינלי לא השתנה מהלך השנה אחרונה. הבעיות נותרות כשהיו, ולעיתים נדמה שהבעיות רק החריפו בחלוף החודשים שעברו מאז קיץ 2011.

 

אומרים לנו, בימים אלה, שמחירי הדירות בישראל עלו באחוזים אחדים בהשוואה לשנה שעברה. באופן דומה, אומרים לנו כי שכר-הדירה עלה גם הוא בהשוואה לקיץ הקודם. אז מה בעצם התחולל כאן בשנה האחרונה כך שהמחאה החברתית בישראל התפוגגה לה כלא הייתה?

 

כפי שכתבתי כאן בשנה שעברה, בעיית הבעיות של ישראל מתמקדת בעיקר בנוגע למחיריהן של הדירות בעשור האחרון. ההוצאות על דיור - משכנתא או שכר-דירה - הפכה להוצאה הגדולה ביותר של משפחה הממוצעת בישראל. מעט לפני ראש-השנה של 2012, התארחה בערוץ טלוויזיוני מתנדבת באחד מארגוני הסיוע לנזקקים. על-מנת להבהיר עד כמה "המצב גרוע בישראל", המתנדבת נתנה דוגמא של איש הייטק שפוטר לאחרונה מעבודתו, אך הוא ממשיך למשלם 12,000 ₪ משכנתא לחודש, כך שלא נותר לו כסף להאכיל את בנותיו ולכן הוא נזקק לחסדי העמותות. הדוגמא המטופשת הזו (גם אם יש בה הפרזה מצד הדוברת) מבהירה לכולנו את ההתנהלות הרשלנית של אחדים מהאזרחים הישראלים ואת החמדנות של הבנקים בישראל המעניקים משכנתאות עם החזר חודשי גבוה ובלתי-נתפס. באופן תמוה, אזרח כזה המצליח לשלשל לכיסי הבנקים 12,000 ₪ מידי חודש נחשב לעני מסכן בעיני המתנדבים בעמותות המסייעות לנזקקים. הטירוף הזה המתחולל בישראל הוא דו-צדדי: מצד אחד כבר לא ממש ברור מיהו אזרח נזקק, ומצד שני המערכות הרשמיות בישראל ממשיכות לחלוב את האזרח הישראלי בכל דרך אפשרית גם בתחומים נוספים כמו מחירי הדלק, המים, החשמל ומיסים ישירים ועקיפים.

 

את המרוץ המטורף של האזרח הישראלי אחרי דירה אפשר להדגים בעזרת הנתונים הללו: בתקופת המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011, היקף המשכנתאות של חודש אוקטובר הגיע ל-2.36 מיליארד ₪. אולם בחודש אוגוסט 2012 ההיקף המשכנתאות זינק ל-5.8 מיליארד ₪ - דהיינו הייתה עלייה של 140 אחוזים בהיקף המשכנתאות במהלך עשרה חודשים בלבד. גובה המשכנתא הממוצע בישראל היה בחודש אוגוסט 2012 כ-613,000 ₪. המשמעות המספרית היא ששוק הדיור בישראל רותח על חשבון האזרח הישראלי הפשוט - שבדרכו לדירה המיוחלת הוא מממן שרשרת ארוכה של גורמים העושים קופה לא קטנה על חשבונו. למעשה, הגורמים הללו עושים קופה ענקית על חשבונו. רכישת בית היא לא גחמה ישראלית, אלא היא מעניקה ביטחון אישי ומשפחתי, ותחושה של יציבות כלכלית להורים ולילדיהם.

 

תקראו טוב את השורה הבאה: דירה בגודל של 18 מ"ר (כן, כן, קראתם נכון) בצפון תל-אביב הוצעה למכירה בחודש אוגוסט 2012 במחיר שיא של 1,200,000 ₪ (1.2 מיליון ש"ח). לא הכל הוא רק עניין של "היצע וביקוש", אלא יש כאן טירוף של כל המערכות הרשמיות בישראל - החל מממשלת ישראל וכלה ברשויות המקומיות המחפשות אוכלוסייה חזקה מאוד מבחינה כלכלית. לפיכך, אין להתפלא על כך שההיצע של דירות-גג (פנטהאוז) הריקות עמד על יותר מ-1,000 יחידות בחודש ספטמבר 2012 כאשר מריבתן הציעו מרפסת בגודל של יותר מ-70 מ"ר - דהיינו המרפסת היא בגודל של דירה מרווחת למהדרין. לדירות-גג אחדות מתוך ההיצע הגדול שהוגש לציבור הרוכשים יש מרפסת בגודל של 180 מ"ר. רק תחשבו כמה משפחות היו יכולות להתגורר על שטח בגודל שכזה.

 

לצערנו הרב, בישראל אין חשיבה ממלכתית בנוגע לדיור הולם לכלל הציבור במחיר סביר שיהא מותאם ליכולת הכספית של האזרח הממוצע המשתכר קצת יותר משכר מינימום העומד בשנה זו על 4,300 ₪. מאות-אלפי ישראלים משתכרים לא יותר מ-6,000 ₪ לחודש לכול היותר. מרבית הישראלים צריכים להסתדר עם משכורת כזו, כאשר נתח גדול מהמשכורת מוקדש לתשלום שכר-דירה או לתשלום עבור המשכנתא. במצב הזה, כל עלייה קטנה במחירי הדלק, החשמל, המים והמזון משפיעה מאוד על התקציב המשפחתי הכולל.

 

אני רוצה להזכיר לכם, ש"דיור הולם" אינו מותרות. להתגורר בסביבה הגונה, מטופחת, עם שירותים קהילתיים נאותים, גם הם אינם מותרות. לנסוע באוטובוס נקי ומרווח לעבודה מידי יום ביומו, גם הדבר הפשוט הזה אינו צריך להיחשב כלל למותרות. ללכת ברחוב מטופח ונקי - גם אם זה רחוב מרכזי בעיר גדולה - בוודאי שהדבר אינו נחשב למותרות. אלא, שהמשטר הכלכלי הקיים בישראל ב-20 השנים האחרונות הרגיל את האזרחים לחשוב שהדברים הפשוטים האלה הם "מותרות" הניתנות רק לבעלי יכולת כלכלית גבוהה מאוד.

 

המחאה החברתית של 2011 החלה בגלל בעיית הדיור בישראל. אולם, היא התפזרה על מגוון גדול מאוד של דרישות שהופנו לעבר ממשלת-ישראל בעזרתם של טרמפיסטים אקדמאים שהתיימרו לייעץ למנהיגי המחאה "מה לבקש מהממשלה". במקום להתמקד בנושא הבוער במיוחד הגוזל את מרבית משכורתם של האזרחים הפשוטים, מנהיגי המחאה העלו דרישות ממגוון עצום של תחומים - החל ממחיר גבינת הקוטג' וכלה במחירי התחבורה הציבורית. במקום לבוא לממשלת-ישראל בדרישה לבסס מדיניות שפויה יותר בתחום הדיור בישראל, מנהיגי המחאה ניהלו מאבקים על ענייני יוקרה בינם לבין עצמם בעצתם של טרמפיסטים אקדמאים שביקשו להתפרסם על חשבון המחאה הציבורית.

 

וכך, אנו מוצאים את עצמנו לקראת סוף שנת 2012 עם גירעון ממשלתי של 14 מיליארד שקל לאור היענותה של הממשלה לבקשות אחדות, מתוך רבות, שהעלו המפגינים של קיץ 2011. אולם, ראו איזה פלא, את הגרעון הזה מממנים דווקא אנשי מעמד-הביניים שיצאו לרחובות בהמוניהם כדי לשפר את מעמדם הכלכלי. לאזרח הישראלי הממוצע יש מספיק כסף לרכוש מכונית, טלוויזיה, מחשב, טלפון סלולרי או לממן חופשה קצרה בחו"ל. אולם, הפזרנות הזו מחפה למעשה על התסכול הגדול הנובע מחירי הדיור הגבוהים שיש בישראל. במילים אחרות, אם לישראלי הממוצע קשה להגיע ליעד הנכסף של דירה בבעלותו במחיר הגיוני, לפחות הוא רוצה ליהנות מעט מהחיים. אולם, במקביל לכך התסכול הישראלי הולך ומתעצם, וזאת ללא קשר למסירתו המרשימה של האזרח הישראלי למקום עבודתו, למשפחתו ולמדינתו. מישהו צריך לשים לב לכך לפני שיהיה מאוחר מדי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מחאת הדיור - לאן נעלמה המחאה החברתית בישראל", מגזין המזרח התיכון, 21 בספטמבר 2012.

טרור אסלאמי - אוגוסט 2012

חודש אוגוסט 2012 היה החודש הקטלני ביותר בשנים האחרונות שבמהלכו נהרגו יותר מ-7,100 בני-אדם במאות פיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית קשה ורצחנית. חג הרמדאן שהחל בשנת 2012 ב-20 ביולי והסתיים ב-17 באוגוסט, היווה עילה נאותה מצד גורמים אסלאמיים לבצע פיגועי טרור קשים מנשוא שגרמו לאלפי הרוגים - רובם היו מוסלמים שנפגעו מידי אחיהם לדת דווקא בחודש הקדוש ביותר לאסלאם. רבים מהמטיפים האסלאמיים טוענים ש"האסלאם הוא דת של שלום", אולם אלפי הגופות הפזורות במרחב כולו, מוכיחות לנו, ללא כחל ושרק, שהאסלאם הוא בעיקר דת של טרור, אלימות, רצח, אונס וקולוניאליזם בוטה ואכזרי. במקומות אחדים, כמו במאלי, בתימן, באפגניסטן, בפקיסטן, בסומליה, בחצי-האי סיני, בלבנון, בסוריה, בעיראק ובמקומות נוספים, פעילי טרור המזוהים עם הג'יהאד העולמי השתלטו על אזורים נרחבים תוך כדי התעמרות באוכלוסייה המקומית שהביאה לבריחתם של מיליוני בני-אדם רק בשנה האחרונה. בכל המרחב האסלאמי, אין מדינה אחת המתפקדת כהלכה כפי שמצופה ממדינה ריבונית ועצמאית בעת הזאת של המאה ה-21. מרבית המדינות המוסלמיות "מתחפשות" למדינות מתפקדות בעזרת חוקים המיושמים על הנייר בלבד, כשברקע מתנגשים להם אינטרסים המבוססים של אינטרסים משפחתיים, דתיים, עדתיים ושבטיים המנוגדים לחלוטין לאינטרס של המדינה הריבונית. הריגתם של השגריר האמריקאי בלוב ושל 3 דיפלומטים אמריקאים נוספים בהתקפה של פעילי טרור מוסלמים שהתבצעה בעיר בנגאזי ב-11 בספטמבר 2012, מפגינים בעליל את כישלונה של המדינה המוסלמית לנהל דיאלוג כלשהו עם המערב ללא שפיכות-דמים. כך גם היחס לנשים, האלימות כלפי נשים, האונס והרציחות היומיומיות של נשים, כל אלה המהווים סוג נוסף של טרור אסלאמי מכוון שחייבים לשים עליו את הדגש הבינלאומי ביתר-שאת - וזאת ללא ההתעלמות האופיינית כל כך של עולם המערבי כולו בשל החשש מתגובתו האלימה והגזענית של העולם המוסלמי כלפי העולם החופשי והדמוקרטי. הפראות הרצחנית שהתבטאה לאורך כל חג הרמדאן של 2012 מהווה קו אופייני של אלימות רוחבית קשה ואכזרית הקיימת בכל המרחב האסלאמי. אלימות זו חודרת בעוצמה גדולה גם למערב אירופה בעזרת גלי מהגרים ממדינות מוסלמיות - המבססים להם טריטוריות המתפקדות מחוץ למסגרת החוק של המדינה האירופאית.

 

גורמי אופוזיציה בסוריה דיווחו כי דווקא במהלך חג הרמדאן של 2012, הצבא הסורי הגביר את התקפותיו על האזרחים המתמרדים נגד המשטר העלווי תוך כדי שימוש בהפגזות יומיומיות קשות והתקפות אוויריות שגרמו לאלפי הרוגים נוספים. מקורות אחדים בסוריה ומחוצה לה מסרו על כ-27,000 הרוגים מאז שהחלה ההתקוממות, ב-15 במרס 2011, נגד הנשיא העלווי בשאר אל-אסד. בעקבות מלחמת-האזרחים בסוריה, היא הפכה לבסיס חשוב של ארגון אל-קאעידה ולארגונים אסלאמיים נוספים הדוגלים בג'יהאד עולמי. את ההשפעה המצטברת לכך, אנו נראה גם במדינות הגובלות עם המדינה הסורית כמו בירדן, בטורקיה בלבנון ובעיראק.

 

במהלך החודש כולו, היו עימותים קטלניים ביותר בטורקיה, בפיליפינים ובניגריה שגרמו למאות הרוגים נוספים. כך למשל, גורמים רשמיים בטורקיה מסרו על הריגתם של 373 חברי המחתרת הכורדית (ה-PKK) ו-88 חיילים בהיתקלויות קטלניות שהתרחשו מאז תחילת שנת 2012. בחודש אוגוסט 2012 נערך מבצע צבאי נרחב נגד חברי המחתרת הפועלים בעיקר במזרח המדינה הטורקית. המבצע הצבאי גלש גם לעבר צפון-עיראק שהתבטא בהפצצות אוויריות של חיל-האוויר הטורקי על בסיסי המחתרת הכורדית. ככול הידוע, בהפצצות הללו נהרגו גם אזרחים חפים-מפשע.

 

בסדרת התקפות טרור של ארגון אל-קאעידה בעיראק שנערכה ביום אחד, נהרגו כ-100 בני-אדם ועוד מאות נוספים נפצעו. התקפת הטרור הזו הפגינה בעליל את פריסתו של הארגון בכל רחבי עיראק וכן את יכולתו לתאם בין כל התאים הפועלים בכל רחבי המדינה העיראקית. תכנון כזה אינו יכול להתבצע ביום אחד. לפיכך, ניתן להסיק מהתקפה זו על יכולותיהם המוגבלות של שירותי הביטחון והמודיעין של עיראק למרות התמיכה המסיבית של ארה"ב.

 

במהלך חודש אוגוסט 2012 נורו לעבר ישראל 13 טילים (בדומה לחודש יולי) בידי פעילי טרור מוסלמים הפועלים ברצועת-עזה. מאז תחילת שנת 2012 נורו לעבר ישראל 339 טילים ו-65 פצמ"רים (פצצות מרגמה). במהלך החודש כולו הסתתנו לישראל 199 אפריקאים שחדרו לישראל דרך הגבול המצרי (זו ירידה תלולה של כ-90 אחוזים במספר המסתננים לישראל דרך הגבול המצרי מאז תחילת השנה). מאז תחילת שנת 2012 הסתתנו לישראל 10,024 אפריקאים שהסתייעו בידי גורמי טרור אסלאמיים הפועלים בחצי-האי סיני.

 

בסיכומו של דבר, בחודש אוגוסט 2012 נהרגו 7,105 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית; בחודש יולי 2012 נהרגו 5,405 בני-אדם; בחודש יוני 2012 נהרגו 4,190 בני-אדם; חודש מאי 2012 נהרגו 2,668 בני-אדם; בחודש אפריל 2012 נהרגו 3,233 בני-אדם; בחודש מרס 2012 נהרגו 4,284 בני-אדם; בחודש פברואר 2012 נהרגו 4,274 בני-אדם; בחודש ינואר 2012; 3,295 בני-אדם. בחודשים ינואר-אוגוסט 2012 נהרגו 34,474 בני-אדם. לשם השוואה, לאורך של שנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם, ובשנת 2010 נהרגו 29,832 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים ובאלימות אסלאמית.

 

המלחמה בטרור האסלאמי:

מרבית שירותי המודיעין המערביים הרחיבו השנה את היקף הפעילות המודיעינית במרחב האסלאמי לאור השינויים הפוליטיים שהתרחשו בשנתיים האחרונות במרחב כולו. גורמי טרור רבים עוסקים בהעברת פעילים ואמצעי לחימה לתימן, לסומליה, למאלי, למאוריטניה, לעזה, לסוריה, לניגריה, לקניה, לטורקיה, לאפגניסטן, לפקיסטן, לתאילנד, לפיליפינים, ללבנון, לסודאן ולחבל קשמיר. הפעילות הזו כוללת גם הברחת טובין וסמים שנועדו לממן פעילות טרוריסטית במרחב האסלאמי ובמרחב האירופאי.

בחודש אוגוסט 2012 נהרגו 45 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן למרות התנגדותם של מרבית הגורמים האזרחיים במדינה. מאז תחילת שנת 2012 נהרגו בפקיסטן בחיסולים-ממוקדים אמריקאים 234 בני-אדם. לשם השוואה, בשנת 2011 נהרגו 610 בני-אדם ובשנת 2011 נהרגו 960 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן.

בתימן נהרגו לפחות 31 בני-אדם בחיסולים ממוקדים אמריקאים שנערכו בחודש אוגוסט 2012. על-פי מידע שנאסף על-ידי מגזין זה, גם בסומליה התבצעו חיסולים-ממוקדים נגד פעילי טרור מוסלמים מארגון "אל-שבאב", אולם המידע בנוגע למספר הנפגעים אינו מדויק משום שהוא מסתמך בעיקר על מקורות תקשורתיים המקושרים לממשל האיראני.

במהלך החודש כולו נהרגו באפגניסטן 52 חיילי נאט"ו. מאז תחילת שנת 2012 נהרגו באפגניסטן 321 חיילי נאט"ו - רובם היו חיילים אמריקאים. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2011 נהרגו באפגניסטן 566 חיילי נאט"ו, ובשנת 2010 נהרגו 711 חיילי נאט"ו.

הנתונים המופיעים בטבלת הטרור האסלאמי נאספו על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - בעזרת מעקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהתפרסמו במהלך התקופה הנדונה, החל מ-1 באוגוסט 2012 ועד ל-31 באוגוסט 2012. מספר ההרוגים והפצועים המופיע בטבלה זו כולל אזרחים, חיילים ופעילי טרור מוסלמים על-פי האומדן הנמוך ביותר. מרבית ההרוגים הם מוסלמים שנרצחו בידי מוסלמים החברים בתנועות רדיקליות ובארגוני טרור אסלאמיים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית בחג הרמדאן של 2012", מגזין המזרח התיכון, 14 בספטמבר 2012.

מצב התקשורת בישראל - מעריב נגד עיתון ארץ

פעם, כשבמדינה הזו תתקיים תקשורת נורמלית, רבים ישאלו את עצמם איך הסכמנו לקיומם של כלי תקשורת המסיתים נגד המדינה ונגד הלאומיות היהודית בארץ-ישראל. פעם, כשאתם תחושו אזרחים נורמלים בעלי גאווה לאומית ללא חשש ופחד, אתם תצטרכו לשאול את עצמכם איזה הבדל יש, אם בכלל, בין התקשורת המסיתה שיש בישראל לבין התקשורת הערבית הפועלת כיום (2012) שהיא בעלת מאפיינים אנטישמיים קלאסיים. פעם, כשתפסיקו לפחד מכל שטות המתחוללת סביבנו או זו המתחוללת בזירה הבינלאומית, אתם תצטרכו לתת תשובות ברורות מדוע הסכמתם לחיות באווירה של טרור תקשורתי מהסוג הנחות ביותר. פעם, אולי, אתם תבינו את האפקט המצטבר של התקשורת המסיתה נגד עצם קיומכם כלאום ריבוני בארץ-ישראל.

 

לאור הקשיים הכלכליים של התקשורת הכתובה בישראל, עיתונאים אחדים גילו מחדש את פרצופו האמיתי של עיתון הארץ שניהל מסע תעמולתי בזוי (ישיר ועקיף) נגד עיתון מעריב בסדרת כתבות שהתפרסמו גם בעיתון דה-מרקר. לכאורה, עיתון מעריב ציפה מכול כלי התקשורת בישראל לעמוד לצידו כאקט של קולגיאליות מקצועית. באופן דומה, גם ערוץ 10 עדיין מצפה מכל כלי התקשורת בישראל להביע מחאה ישירה נגד הכוונות לסגור את הערוץ בשל קשייו הכלכליים וחובותיו האדירים - חוב העומד על כ-60 מיליון שקל. לעיתון מעריב יש הפסד מצטבר בלתי-נתפס של כ-500 מיליון שקל (חצי מיליארד שקל) משנת 2007. החוב המצטבר של קבוצת הארץ עמד בשנת 2005 על כ-400 מיליון שקל - מכירת מניות לבעלי-הון (כמו לאוליגרך הרוסי לאוניד נבלזין) והדפסת העיתון "ישראל היום" צמצמו את החוב, אך עדיין קבוצת הארץ מתקשה לעמוד על הרגליים בכוחות עצמה. השינויים במהדורה המודפסת של עיתון הארץ אינם מבשרים טובות בנוגע לעתידו המידרדר של העיתון.

 

לפני שנמשיך הלאה במאמר, אולי ראוי לציין נקודה מעניינת בנוגע לעיתון "ישראל היום": ההצלחה של העיתון החלה דווקא בתקופה בה מצבה של העיתונות המודפסת בישראל הידרדר. במילים אחרות, למרות מה שנדמה, עיתון "ישראל היום" אינו אחראי לקריסתה של התקשורת הכתובה בישראל, אלא הוא החזיר את הקוראים הישראלים לתקשורת המודפסת. כדי להבין את הנקודה הזו, די לקרוא את 5 העקרונות של העיתון המופיעים מידי יום בעמוד 2. אחד מהעקרונות הללו מציין במפורש "לזכור שאנחנו ישראלים". זאת הגישה שהקורא הישראלי הממוצע רוצה למצוא בתקשורת הכללית שיש בישראל. יתרה מזאת, מהדורת סוף-השבוע של העיתון נחשבת לאיכותית ביותר - בהשוואה לשאר העיתונים - לא רק בשל הכתבות המעניינות בשלל תחומים, אלא גם ובעיקר בשל הענקת הכבוד הראוי לנושאים המסוקרים בשפה ראויה והוגנת בדרך-כלל.

 

לאור הקשיים הכלכליים של התקשורת בישראל מאז שנת 2000, רבים בישראל נוטים להזהיר ש"סגירתו של ערוץ תקשורת כלשהו היא פגיעה בדמוקרטיה". כך למשל, יושב-ראש הכנסת ראובן רבלין אמר במליאת הכנסת ב-29 באוגוסט 2012 בנוגע לקשיים הפיננסיים של ערוץ 10 את המשפטים הללו: "הערוץ הוא עובדה קיימת, וסגירתו תסכן את חופש הביטוי בישראל". האומנם כך הוא המצב? מפוליטיקאי הגון אנו מצפים לקצת יותר יושר אינטלקטואלי בעיקר לאור ההיסטוריה של התקשורת בישראל מאז שהשבועון "חבצלת" החל להופיע בשנת 1863. אולם, למה צריך ללכת רחוק כל כך? רק ב-20 השנים האחרונות נסגרו עיתונים מובילים בישראל כמו "על המשמר" שנסגר בשנת 1995; העיתון "דבר" שנסגר בשנת 1996; עיתון "חדשות" שנסגר בשנת 1993; העיתון "הצופה" שנסגר בשנת 2008; הירחון "מוניטין" שנסגר בשנת 1993; ואפילו הצהובון של ידיעות אחרונות בשם "24 דקות" שהחל להופיע בתחילת שנת 2008, נסגר ביוני 2009; כך גם החינמון "ישראלי" שהחל להופיע בשנת 2006, נסגר בשנת 2007. לאור כל זאת, נשאלת השאלה החשובה באמת, האם סגירתו של ערוץ תקשורת כלשהו מהווה פגיעה אמיתית ב"חופש הביטוי" בישראל לאור כל מה שאנו יודעים על התקשורת הישראלית המתלהמת של השנים האחרונות. התשובה לכך היא, כמובן, שלא!!

 

ב-100 השנים האחרונות הופיעו ונעלמו בישראל מאות עיתונים, שבועונים וירחונים, אך מאומה לא נפגע ב"חופש הביטוי" הקיים בישראל מזה דורות רבים. אפשר, ורצוי, להצטער מאוד על סגירתו של "מקום עבודה" המפרנס עשרות משפחות בישראל. אולם, הטיעון על פגיעה ב"חופש הביטוי" הוא מופרך לחלוטין - בעיקר לאור הדוגמא הבאה הקשורה לעיתון "ידיעות אחרונות". בחודש אוגוסט 2012 התפרסמו ידיעות מרעישות בעיתון "ידיעות אחרונות" על "גל של פיטורים במשק". כתבות קורעות-לב הופיעו מידי יום ביומו עם תחזיות קשות לחודשים הקרובים בתחום התעסוקה בישראל. העיתון אפילו ידע לצטט הערכות היסטריות על יותר מ-9 אחוזים מובטלים במשק. אל ההתלהמות הרגילה הזו של העיתון הרדוד הזה הצטרפו במהרה גם כמה פוליטיקאים שמצאו הזדמנות נוספת לחבוט בממשלת-ישראל ובראש-הממשלה, בנימין נתניהו. ההיסטריה התקשורתית נמשכה ימים אחדים עד שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) פרסמה את הנתונים האמיתיים שאחוז המובטלים בחודש יולי 2012 ירד לרמה של 6.5 אחוזים בהשוואה לחודש יוני 2012 שהגיע לרמה של 7.1 אחוזים. ובכן, לאור הדוגמא הזו, איזו אסון לחופש הביטוי ייגרם לישראל עם עיתון ידיעות אחרונות ייסגר לפתע פתאום? מאומה, כלום, שום דבר נורא לא יקרה לחופש הביטוי בישראל אם עיתון ידיעות אחרונות ייסגר ביום אחד וייעלם מהנוף התקשורתי.

 

בחודש ספטמבר 2012 התפרסם מדד "אמון הציבור" במוסדות המדינה מטעם "המכון הישראלי לדמוקרטיה". מחברי הדו"ח ציינו שנמשכת מגמת עלייה של אמון הציבור במוסדות המדינה, אך כלפי התקשורת חלה ירידה של ממש באמון הציבור. פרופ' תמר הרמן, המכהנת כחברה בכירה במכון, מסרה לעיתון הארץ ש"הציבור הרבה פחות מעוצבן פוליטית ממה שאפשר ללמוד מדיווחי התקשורת". גם השיח המתלהם של התקשורת בנוגע למחאה החברתית של השנה אחרונה לא הפך ל"זעם ציבורי" אנטי-שלטוני. במילים אחרות, הציבור הרבה יותר חכם מהתקשורת הישראלית, משום שמרבית האזרחים חיים את המציאות היומיומית, בעוד שהתקשורת הישראלית מדמיינת "מציאות חלופית" כחלק מאג'נדה פוליטית מסוימת ומוגדרת. באופן כללי, התקשורת הישראלית עוסקת במדיניות של "אופטיקה הפוכה", דהיינו היא מעצימה מאוד את כישלונותיה של ישראל ומגמדת עד עפר את הישגיה של ישראל כמדינה וכחברה. במילים אחרות, היא מתפקדת כשמן לגלגלי האנטישמיות הקלאסית ולאנטישמיות המתחדשת במדינות המוסלמיות. הביטויים שהופיעו בעיתון מעריב כלפי עיתון הארץ מחזקים עוד יותר את מה שידוע ממילא בנוגע לקו הרדיקלי של עיתון הארץ.

 

גודש ההתקפות של עיתון הארץ על עיתון מעריב, דחפו את בכירי העיתון להגיב בעמוד "דעות מעריב" ב-3 בספטמבר 2012 (עמודים 27-26). ארבעה מאמרים דומים בתוכנם התפרסמו באותו יום. כותרת-המשנה של המאמרים לא הותירה ספק לגבי כוונותיהם של הכותבים. יהודה שרוני כתב כך: "מייסד דה-מרקר, גיא רולניק, מטפטף את האג'נדה ואת תבונותיו בתדרוכים של עורכיו. כיצד אלה ההולכים אחריו כעכברים מקדמים באמת את חופש העיתונות?". בן כספית כתב כך: "כל עוד 'הארץ' ממשיך לנסות לחסל כלי תקשורת בישראל כדי להציל את עצמו, הוא מאבד את זכות הקיום של עצמו". שי גולדן כתב כך: "האלימות העיתונאית השיטתית הפכה את 'דה-מרקר', מעיתון כלכלי חשוב ומקובל לביטאון של שנאה ושל רדיפה שיטתית". העיתונאי הבכיר בן דרור ימיני כתב כך: "בשעה של משבר, מוצא 'הארץ' לנכון לרקוד על הדם. לא קולגיאליות, לא סולידריות ולא חופש ביטוי מעורבים - רק מאבק קטנוני לפגוע במעריב".

 

אולם, הדברים המעניינים ביותר נכתבו דווקא בנוגע לקו המיליטנטי והקיצוני של עיתון הארץ. בן כספית לא היסס להתבטא במילים הללו: "יש כאלה שגורסים ש'הארץ' הוא בכלל לא עיתון ישראלי, אבל אני לא נמנה עמם. אני רוצה ש'הארץ" ימשיך להתקיים. אף שהעיתון הזה גורם לפעמים למדינה נזקים קשים. 'הארץ' מחזיק אתר באנגלית שמהווה חומר קריאה חובה בכל אתרי מסע הדה-לגיטימציה האנטי-ישראליים באשר הם. אף שפעמים רבות אתה שואל את עצמך אם 'הארץ' איבד את אמונו בחזון הציוני וברעיון המדינה היהודית".

 

גם העיתונאי בן דרור ימיני לא חסך במילים כלפי העיתון הארץ במשפטים הללו: "סהדי במרומים, וכתבתי זאת שוב ושוב, שעיתון 'הארץ' ייזכר לדראון עולם על הקמפיין שמנהלים אחדים מכותביו בשירות תעשיית השקרים נגד מדינת ישראל. תרומתם לדה-הומניזציה, לדה-לגיטימציה, לדמוניזציה של מדינת ישראל תירשם בספר דברי הימים. אבל כל הטענות שהעליתי בשנים האחרונות נגד מסע ההסתה שמנהלים חלק מכותבי העיתון לא הובילו אותי לקמפיין למען סגירת העיתון. גם דברי הבלע שמתפרסמים שם הם חלק מחופש הביטוי. צריך לבקר. צריך לחשוף. צריך להפריך שקרים. אבל זהו. לא יותר. וגם אם מי שמוביל את הקו הזה הוא בעל המניות העיקרי של העיתון, עמוס שוקן, הרי שהמחלוקת איתו ועם הקו שלו היא לגופו של עניין. לא למען סגירת העיתון".

 

אכן, עיתון הארץ ייזכר לדראון-עולם על הקו הפוליטי הרדיקלי שלו כלפי מדינת-ישראל ותושביה. בן דרור ימיני הפגין גדלות-נפש כעיתונאי הגון הפועל במדינה דמוקרטית חיה ובועטת הדוגלת בליברליזם ובחופש הביטוי. ועם זאת, חופש הביטוי אינו צריך להפוך ל"חופש השיסוי" כלפי היסוד הכי בסיסי של הקיום הלאומי שלנו. כל מי ששכח את העיקרון זה, אין כל הצדקה לקיומו - במיוחד במדינה דמוקרטית, חופשית וליבראלית כמו מדינת-ישראל. די להעיף מבט לעבר העולם-הערבי מסביבנו כדי להבין לאן חותר בהתמדה עיתון הארץ.

--

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עיתון מעריב נגד עיתון הארץ - מצב התקשורת בישראל", מגזין המזרח התיכון, 7 בספטמבר 2012.