Saturday, July 29, 2006

סעד אל-חרירי - התקווה הלבנונית

כאשר נרצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, בפברואר 2005 בידי סוכני המודיעין של סוריה, הציבור הלבנוני חש זעזוע עמוק וחרדה גדולה לנוכח מה שנראה כשבירת כל כללי המשחק בפוליטיקה הלבנונית השברירית. מלבד הכאב הגדול, לבנונים רבים חשו תחושת יתמות, שכן רפיק אל-חרירי נחשב למשקם הגדול של לבנון המתחדשת, והיו כאלה שדיברו עליו במונחים של "אבי האומה הלבנונית החדשה". בעזרת כספו, אל-חרירי הצליח לגייס את סעודיה ומדינות ערביות נוספות למען שיקומה של לבנון. יוקרתו הפוליטית פתחה בפניו את דלתותיהן של מדינות מערביות, ובראשן צרפת, שהטילו עליו את חסותן.

רפיק אל-חרירי משקם את לבנון
כשרפיק אל-חרירי התמנה ב-1992 לראש ממשלה, הוא החל מייד לשקם את לבנון מהריסותיה לאחר שנים רבות של מלחמת-אזרחים:

בשנים הראשונות לכהותנו, החלה להתפתח אופטימיות זהירה בלבנון, שכן הוא הצליח להצעיד את לבנון לעבר שיקום כלכלי, פוליטי וחברתי. למרות שארגון חיזבאללה ניסה כבר אז לערער את היציבות בלבנון ולהטיל ספק ביוזמותיו הכלכליות של אל-חרירי בן העדה הסונית, אל-חרירי הצליח לשכנע משקיעים רבים ליטול חלק משמעותי בשיקומה של לבנון.

אל-חרירי הצליח לגייס את הליגה הערבית, וזו הקימה קרן של 2 מיליארד דולר שיועדו לשיקומה של המדינה. אומנם רק חלק קטן מהסכום הגיע לידיים לבנוניות, אך היוזמה סימנה לרבים את הנתיב הכלכלי הרצוי בו עליהם לפעול ואת הרוח חדשה הנושבת מלבנון.

אנשי עסקים מהמפרץ-הפרסי החלו לרכוש מגרשים ומבנים בלבנון, סעודיה החלה להשקיע במדינה והעדות הסוניות והנוצריות החלו לנהל עסקים חובקי-עולם. ב-1993 חלה עליה של כ-90 אחוזים בגביית המסים בהשוואה לשנה קודם לכן. זאת ועוד, עד 1992 הון רב יצא מלבנון המוערך בכ-8 מיליארד דולר, אולם כבר ב-1993 סך-כל ההשקעות הזרות הסתכמו בכ-3 מיליארד דולר. התוצר-הלאומי-הגולמי עלה ב-1993 בכ-10 אחוזים בהשוואה ל-1992.

ב-1993 התל"ג היה כ-1.8 מיליארד דולר, ו-2005 התל"ג הגיע לכ-23 מיליארד דולר.
התל"ג לנפש בשנת 1993 היה כ-670 דולר, וב-2005 התל"ג לנפש הגיע לכ-6,000 דולר.
ב-1993 האוכלוסייה הלבנונית מנתה 2.7 מיליון, וב-2005 היא מנתה כ-3.8 מיליון נפש.

רפיק אל-חרירי, שהונו הוערך בכ-11 מיליארד דולר, הבין כי עתידה של לבנון תלוי גם ברמת חינוך של ילדיה, על כן, אל-חרירי תרם מלגות לעשרות אלפי סטודנטים לבנונים. הוא הקים את תחנת הטלוויזיה אל-מוסתקבל (העתיד) שהפכה לאחת מהתחנות הפופולריות ביותר בלבנון, ואף ייסד עיתון יומי בשם זהה. לאור פעילותו הרבה למען לבנון ושיקומה, אל-חרירי זכה ב-2004 בפרס מיוחד מטעם האו"ם.

רפיק אל-חרירי כיהן פעם נוספת כראש ממשלת לבנון ב-2004, אך הוא התפטר בשל חילוקי דעות עם השלטון הסורי על רקע דרישתו להוצאת הכוחות הסוריים מלבנון. בשל פעילותו האנטי-סורית התקיפה, רפיק אל-חרירי חוסל באמצעות מכונית תופת ב-14 בפברואר 2005. חיסולו שגרם לזעזוע עמוק בלבנון ורחבי-העולם, היווה זרז גם להוצאת הצבא הסורי מלבנון חודשים אחדים לאחר מכן.

מאיש-עסקים למנהיג לאומי
בעקבות הרצח, לבנונים רבים מצאו ניחומים בבנו של רפיק אל-חרירי - סעד אל-חרירי בן ה-36. בבת אחת הוא קפץ מסטודנט למנהל עסקים ומייסד חברת השקעות, למנהיג לאומי שרבים תלו בו את תקוותיהם לעתיד מעט יותר ורוד. לבנון עמדה בפני בחירות חדשות בחודשים מאי-יוני 2005, והיו כאלה שקיוו כי סעד אל-חרירי ייטול לידיו את מושכות השלטון הלבנוני גם כנקמה על רצח אביו וגם יסמן את הכיוון הפוליטי הרצוי לשאר הלבנונים.

האופוזיציה האנטי-סורית בראשותו של סעד אל-חרירי – סיעת אל-מוסתקבל המורחבת - שהתגבשה לקראת הבחירות, זכתה ב-72 מושבים מתוך 128, ולראשונה מזה 30 שנה הפרלמנט הלבנוני נשלט בידי חזית אנטי-סורית תקיפה וקולנית. כשנודעו תוצאות הבחירות יצא סעד אל-חרירי לעיתונאים הרבים שהמתינו לו והצהיר "אני חייב הכל לאבי". אולם, הצלחה זו לא היתה שלמה, שכן החזית הפרו-סורית שהכילה את ארגון "אמל" של נביה ברי וארגון חיזבאללה זכו ב-35 מושבים. לצדם עמד נשיא לבנון, אמיל לחוד (נוצרי מרוני), הנחשב ל"בובה סורית" שכהונתו הוארכה בצו סורי באוקטובר 2004. קבוצת הגנרל מישל עאוון, שזכתה בבחירות ב-21 מושבים, הביטה בעיניים כלות בדומיננטיות של סיעת אל-מוסתקבל, ולכן היא חברה לגוש השיעי בפרלמנט. ויחד עם זאת, האופטימיות בלבנון הרקיעה שחקים ודומה היה כי פני הדברים ישתנו ככל שתתחזק החזית האנטי-סורית בגיבוין של צרפת וארה"ב.

לסעד אל-חרירי היו תוכניות לרפורמה כוללת בלבנון לאחר הבחירות. אך בשל חוסר-ניסיונו הפוליטי הוא פינה את מקומו, בחוכמה רבה, לפואד סניורה שכיהן כשר-אוצר בממשלות אביו בין השנים 1992-1998, בשנת 2000 וב-2004.

סניורה בן העדה הסונית, נולד בעיר צידון ב-1943, היה ידוע בדעותיו האנטי-סוריות בדומה לפטרונו רפיק אל-חרירי. אך בשל מזגו הנוח ויוקרתו כשר-האוצר במשך שנים רבות, מועמדותו של סניורה כראש ממשלה נתמכה על-ידי 126 חברי-פרלמנט. בכך, לכאורה, הושגו שני הישגים עיקריים: הוא היה האיש הקרוב ביותר לסעד אל-חרירי מנהיג הרוב בפרלמנט, והוא קיבל את ברכת הדרך החשובה של צרפת וארה"ב.

מיד לאחר הרכבת הממשלה החדשה, החלו ההכנות לפירוקו של המוקש המסוכן ביותר שהיווה איום ישיר על לבנון כישות מדינית, דהיינו פירוקו או החלשתו של ארגון חיזבאללה שנתקע כעצם בגרונה של לבנון. על-מנת לפרק את שאר המוקשים הלבנוניים, יזם יו"ר הפרלמנט הלבנוני ומנהיג תנועת "אמל" השיעית, נביה ברי, את הקמתו של "הפורום לדיאלוג לאומי".

הפורום לדיאלוג לאומי
על-מנת להבין את נקודות התורפה של לבנון ואת המכשולים הניצבים בפני סעד אל-חרירי בדרך להגשמת שאיפותיו הפוליטיות בלבנון, יש צורך לבחון את הרכבו של "הפורום לדיאלוג לאומי", ובכך להצביע על הסכנות לצד הסיכויים לשינוי בפוליטיקה הפנימית של לבנון בעתיד.

את הנוצרים ייצגו – משפחת ג'ומייל, סמיר ג'עגע ומישל עאוון. גנרל עאוון, ששב ללבנון לקראת הבחירות לאחר היעדרות של 15 שנות גלות בפריז, חתם על הסכם הבנות עם ארגון חיזבאללה המונע את בידודו של הארגון בזירה הפוליטית.
את הדרוזים ייצג – וואליד ג'ונבלט, הידוע כאנטי-סורי תקיף.
את השיעים ייצגו – נביה ברי מנהיג תנועת "אמל", וחסן נסראללה מזכ"ל חיזבאללה.
את הסונים ייצגו – סעד אל-חרירי ופואד סניורה, שהובילו קו אנטי-סורי תקיף וקולני.

מרבית הדיונים נסבו בעיקר על שליטתה של סוריה בלבנון באמצעות הנשיא אמיל לחוד ופירוק חיזבאללה מנשקו בהתאם להחלטת האו`ם 1559 המתייחסת לכך באופן מפורש. לכל אחד מהנציגים היה ברור כי סוריה תעשה ככל שניתן כדי לא לפרק את חיזבאללה מנשקו, וכן היה נהיר לרבים מהם שסוריה תעשה ככל אשר לאל-ידה על-מנת להשאיר על כנו את נשיא לבנון הנוכחי, או למנות מישהו אחר מתומכיה. מאמרו של עמיתי רן פרחי באתר "אומדיה" נגע היטב בעצב-החשוף של הפוליטיקה הלבנונית בשאלת מעמדו של חיזבאללה בלבנון ובכוחות הפוליטיים המנוגדים.

למרות שנערכו דיונים אחדים במגוון נושאים בוערים במסגרת הפורום, נציגי הזרמים לא יכלו להגיע להכרעה כלשהי שתתווה את הדרך לקראת החלת ריבונותה של ממשלת לבנון על כל חלקי המדינה. ב-12 ביולי 2006, בשעה שנחטפו שני חיילי צה"ל בידי ארגון חיזבאללה, דומה היה כי הארגון הצליח שוב לתעתע בפוליטיקה הלבנונית ולצבור עוצמה על חשבון הגורמים הליברליים במדינה. אך העניינים, כידוע, התפתחו אחרת ממה שציפו נסראללה, סוריה, איראן ותומכיהם בלבנון.

גלות מאונס בעקבות המלחמה
ביום בו נחטפו חיילי צה"ל, ב-12 ביולי 2006, סעד אל-חרירי נפגש עם מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה כמנהיג הרוב בפרלמנט על-מנת להפגין איזושהי "אחדות לבנונית". אולם, על-פי ההצהרות הישראליות שניתנו עוד באותו יום, הוא שיער כי פני הדברים מובילים למלחמה ארוכה וקשה. בעצת ממשלת צרפת הוא עזב את לבנון יחד עם בני משפחתו עוד באותו יום. אל-חרירי ידע היטב שבלבנון ישנם גורמים רבים שיש להם חשבון ארוך עם משפחתו בשל פעילותה האנטי-סורית, וכי יש חשש כי גורמים אלה ינצלו את השעה כדי להתנקש בחייו. לדעתו, העיתוי של חטיפת החיילים אינו מקרי, וכי את ההוראה לכך נתנו איראן וסוריה על-מנת להרחיק מעל איראן את הלחץ הבינלאומי בשאלת הגרעין.

מאז פרוץ המלחמה בלבנון, מנהל אל-חרירי מסע דילוגים מבירה אחת לבירה אחרת, במטרה לגייס מדינות רבות ככל האפשר על-מנת לשקם את לבנון ביום שלאחר המלחמה. מפריז הוא מנהל יחד עם פואד סניורה מסע הסברה נגד המעורבות של סוריה ואיראן ונגד פעילותו של ארגון חיזבאללה בלבנון. סעד אל-חרירי מצפה לשוב ללבנון מהר ככל האפשר, אך לא לפני שלבנון תשתחרר מהתלות בגורמים עוינים המחזיקים במדינה כבת-ערובה. ויחד עם זאת הוא יודע היטב, כמו רבים אחרים בלבנון, כי ללא עזרה חיצונית מסיבית וללא המטריה של מדינות מערביות אחדות, שאיפתו להיות ראש-ממשלה לא תוכל להתגשם בעתיד הקרוב.

בשעה שקונדוליזה רייס נפגשה עם ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ב-25 ביולי, היא העבירה לו מסר אישי מעודד מראש ממשלת לבנון פואד סניורה. סעד אל-חרירי, שנפגש בעבר עם ישראלים רבים, שותף למסר הזה. חשוב להדגיש, פעם נוספת, שללא תבוסה של חיזבאללה בלבנון מידי ישראל זו תהיה בכיה לדורות, שכן השפעתם של המהלכים בלבנון בימים אלה חורגים הרבה מעבר לגבולותיה של מדינת-ישראל.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סעד אל-חרירי - התקווה הלבנונית", 29 ביולי 2006, The Mideast Forum.

Monday, July 17, 2006

ההתקפה הישראלית על לבנון והתקשורת הערבית

לאחרונה, לישראל היה דימוי רופס בעיני רבים בעולם-הערבי, שכן ישראל לא הצליחה להתמודד עם "ההצלחה" של הארגונים המיליטנטיים ובעיקר לא נגד החמאס והחיזבאללה. תקצר היריעה מלפרט נקודה זו, אך לא הנסיגה מלבנון ולא הנסיגה מעזה הן לבדן שגרמו לתדמית זו, אלא זה היה תהליך ארוך שהחל עם מלחמת לבנון ב-1982 מרגע שהיא פסקה מלהיות מלחמה דינמית, דהיינו התקפית. צבא מתגונן נהפך לצבא פגיע, וצבא פגיע אינו יכול להסתיר את נקודות-התורפה שלו בעיקר כשהוא בא במגע עם אוכלוסייה אזרחית עוינת.

לאחר גילויי השמחה המרובים שהופגנו בחלק מהתקשורת הערבית, בעיקר זו המזוהה עם הציר האסלאמי, הטון התחלף מתחושת אופוריה לביטויי חרדה עמוקה לנוכח התסבוכת שהכניס נסראללה את כל העולם-הערבי ובעיקר את לבנון. מאז שהחל צה"ל את המתקפה בלבנון, מנסה התקשורת הערבית לברר איך השתבשו הדברים, ודומה כי תחושת הפתעה המהולה בחרדה מאפיינת את רוב הדיווחים על תקיפת צה"ל בלבנון.

נאום נסראללה
נסראללה ביהירותו הרבה הצליח לטעת בכולם, גם בעזרת התקשורת הישראלית, שהוא יצר מאזן-אימה אפקטיבי נגד ישראל לטובת החיזבאללה ולטובת הערבים כולם. אם היו בודקים היטב את דבריו - הן מבחינת התוכן והן מבחינה עובדתית – היה מסתבר כי לנסראללה יש נטייה חזקה להגזמות רבות על סף הפנטזיה. הוא הצליח לא רק לשכנע את עצמו אמיתות דבריו, אלא גם לשטות במומחים ערבים המעורים היטב בנעשה בלבנון. אלה, העבירו את דבריו לעולם-הרחב שנפל, שוב, לתוך המלכודת של הפחד הטבוע בכל בן-אנוש, דהיינו הפחד מהאי-רציונאליות וחוסר-וודאות. די היה שנסראללה הצליח פעם אחת, מתוך עשרות הבטחות שלא קוימו, כדי שרבים יריעו לגאוניותו הפוליטית. בנקודה זו, נסראללה נפל בעצמו למלכודת שהוא בנה בעמל רב. מכאן, נובעת ההפתעה הרבה מהתגובה הישראלית, שכן נסראללה הצליח לשכנע רבים שמדינת-ישראל היא בעצם יצור רופס בהתאם לתפיסה שהוא גיבש שבאה לידי ביטוי ב"תיאורית קורי-העכביש" שלו.

ישראל תרמה רבות לתדמית זו, ולעיתים היה נדמה שהיא התנדבה להיות סטטיסטית במשחק של נסראללה. למזלנו, שלצד הרפיסות המדינית, כל מערכות הביטחון הישראליות עסקו באיסוף מידע אופרטיבי על הארגון. צריך לשים לב לדברי ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, שאמר לרשת CNN ביום שישי, ב-14 ביולי, ש"החיזבאללה עשה טעות טקטית קשה בפעולותיו בימים האחרונים, ויהיה זה מוזר מאוד אם יתברר שהוא ארגן את מתקפותיו לבדו". גם אם יהיו לחיזבאללה הצלחות נוספות לפגוע בחייליי צה"ל ובאוכלוסייה הישראלית בימים הקרובים, הארגון והעומד בראשו יהיו מוחלשים במידה ניכרת ובכך ייפתחו אפיקים חדשים לטובת לבנון ולישראל.

הכותרות הראשיות של העיתונות הלבנונית של יום שבת, ב-15 ביולי, כמובן שמו דגש על חיסול המטה הראשי של חיזבאללה ברובע דאחייה בביירות ועל הצהרתו של נסראללה שישראל ביקשה "מלחמה כוללת... גם מעבר, מעבר לחיפה". בעיתון אל-חיאת הלבנוני, הופיעה תמונה בעמוד הראשי בה נראה ההרס רב שנגרם לרובע השיעי של ביירות וחייל לבנוני תופס את ראשו. רובע דאחייה השיעי הוא קומפלקס גדול שנבנה בעזרת איראן בהשקעה כספית גדולה, שם הוקמה מערכת הפיקוד והשליטה של החיזבאללה. נטישת השיעים את דרום-לבנון ובריחתם של נאמניו מרובע דאחייה בביירות הפתיעו את הצמרת המדינית והצבאית של החיזבאללה.

בנאומו ביום שישי בערב ב- 14 ביולי, נסראללה היה אפולוגטי, מריר והוא נשמע כמו ערפאת בימיו הטובים במוקטעה תחת המצור הישראלי. זה היה נאום של מנהיג במצוקה רבה המנסה להזכיר לנאמניו שהוא הצליח לגרש את הישראלים מדרום-לבנון. אך, על פניהם של לבנונים רבים התפשט חיוך מריר, שכן נסראללה הצליח להביא שוב את ישראל עד למרכז ביירות וצפונה ממנה. נקודה אחת בנאומו החרידה את הלבנונים: נסראללה טען שגורלו אינו חשוב בעיניו אלא גורלה של לבנון כולה חשוב בעיניו הרבה יותר. בעיני לבנונים ששמעו את נאומו המשמעות היתה שהנה מגיח, שוב, מנהיג ערבי נוסף המנסה להקריב את לבנון על חשבון השאיפות הפוליטיות שלו בדומה לחאפז אל-אסד נשיא סוריה לשעבר. הבשורה היחידה שנסראללה הציע ללבנונים בנאומו היתה מלחמה ועוד מלחמה ממושכת - את זה הלבנונים לא אהבו ולא רצו לשמוע.

מיד שהחלה ההתקפה הישראלית, הטלוויזיה הסורית עברה לשדר מסביב לשעון במתכונת חירום. ודומה כי הרטוריקה המתלהמת האופיינית כל כך לסוריה לא השתנתה מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. לעומתה, תחנות הטלוויזיה של לבנון, בעיקר אל-מוסתקבל ו-LBC המזוהות כליברליות, ניסו להציג תמונה מלאה ככל האפשר על האירועים. בל נקל ראש במה שהוצג בשתי התחנות האלה כפי שיובהר להלן

התקשורת הסורית
בטלוויזיה הסורית משודרת אווירת מלחמה כבר ימים אחדים. השידורים הישירים והאולפן הפתוח נמשכים לאורך כל היום. חלק מהדיונים מלווים בצילומים של חיילי צה"ל העושים את דרכם לגבול הצפון, וכן את ההרס שהותירו מטוסי חייל-האוויר הישראלי בהפצצותיהם. הטון כרגיל חמור-סבר, מאיים, על סף ההיסטריה שכן התברר לסוריה כי ישראל שברה את כללי המשחק של איראן, סוריה וחיזבאללה גם יחד. לצד הדיווחים המתלהמים בטלוויזיה הסורית, ראשי השלטון הסורי העבירו מסר לישראל בצינורות חשאיים כי הם מעונינים להישאר מחוץ לעימות הנוכחי, וכי הם מנסים לשכנע את החיזבאללה להפסיק את הירי על ישראל. במקביל לכך, סוריה העלתה את רמת הכוננות של הצבא והיא מפגינה הימים אלה עצבנות רבה.

המלל הרב הנשפך בטלוויזיה הסורית, מראה בעליל כי לצד המראות הקשים והחשש הרב בציבור הסורי, השלטון מנסה לעשות מאמצים רבים להציג עמידה איתנה לנוכח ההתקפה הישראלית על לבנון. כך למשל, מוקרנים וידאו-קליפים של שירים לאומיים כמו שירו של מחמוד דרוויש, הנחשב למשורר הלאומי של הפלסטינים. שירו של דרוויש הוקרא על רקע תמונות של חיילים ישראלים פצועים, כואבים ודואבים, וכן תמונות של פלסטינים נאבקים בכוחות צה"ל החל ממלחמת לבנון וכלה בעימות האחרון בעזה. כמו כן, נשמעו שירים מלאי התלהבות לאומית, וכן שירי-תוכחה כלפי העולם-הערבי שאינו עומד לצד לבנון, סוריה והפלסטינים. השיר "היכן, היכן, היכן הוא העולם הערבי" הושמע פעמים רבות בימים האחרונים לצד שירים לאומיים מלאי-התלהבות הידועים לכל סורי מגיל רך.

הטלוויזיה הסורית מציגה תמיד עמדות התואמות את העמדה הסורית הרשמית. כך למשל, כאשר רוב תחנות הטלוויזיה בלבנון העבירו בשידור ישיר את דברי השגריר הישראלי באו"ם, הסורים העדיפו להתעלם ולהעביר בשידור ישיר את דבריהם של נציגי קטאר וגאנה שנעמו לאוזניים הסוריות. הנאום של השגריר הישראלי, דני גילרמן, היה מעורר כבוד, דרמטי, ערוך היטב וקלע במדויק ללבו של כל לבנוני המעונין להביא לחיסולו של חיזבאללה, שכן השגריר הישראלי התייחס כבוד רב לעם הלבנוני, לנציגיו באו"ם ולשר החוץ הלבנוני שהציג את העמדה של מדינתו.

התייחסות המיוחדת מוענקת כמובן לנסראללה וארגון החיזבאללה. בין דיון אחד למשנהו, מוקרנים וידאו-קליפים של אנשי החיזבאללה פוגעים בחיילי צה"ל על רקע תמונות המסגדים בהר-הבית. נאומו של נסראללה ביום שישי בערב, ב-14 ביולי, לאחר הריסת מטהו ברובע דאחייה, הועבר בשידור חי בסוריה, בעוד שהתחנות הלבנוניות הליברליות הביאו את דבריו מאוחר יותר. בסיכומו של דבר ניתן לציין כי הטלוויזיה הסורית יצרה אווירת מלחמה בקרב צופיה – המעדיפים לראות תחנות אחרות.

התקשורת הלבנונית
תחנות הטלוויזיה הליברליות בלבנון כמו אל-מוסתקבל ו-LBC גם הן עברו למתכונת חירום והעבירו שידורים ישירים מרחבי לבנון 24 שעות ביממה. חשוב להדגיש כי התחנות אלה עדיין מחויבות לרטוריקה הערבית הטיפוסית באמצעות ביטויים כמו "הישות הציונית", "כיבוש", "פלסטין הכבושה" ו"כוחות הכיבוש". אך, שמסלקים מהשיח-התקשורתי את הביטויים האלה, התחנות מהוות כלי חשוב לכל צופה דובר ערבית דרכן ניתן להבין גם את הצד הישראלי ומניעיו. מה שהתחנות האירופאיות העדיפו להעלים בדיווחיהן, התחנות הלבנוניות בחרו גם לסקר את היקף הנזק שגרמו הקטיושות ביישובי הגליל, הן הביאו את דבריהם של פוליטיקאים ישראלים וכן הן ציטטו פעמים אחדות את התקשורת הישראלית הכתובה והאלקטרונית. רמת הדיונים בשתי התחנות האלה עלתה, ברוב המקרים, על זו של התחנות הישראליות הנוטות למעברים קיצוניים של התלהמות, דיכאון, היסטריה, ציניות ולגלוג. במקרה הזה, התחנות עשו שירות מצוין לישראל וללבנון גם יחד, בהשוואה לתרומתן של התחנות הישראליות לציבור הישראלי במשבר הנוכחי.

תחנת אל-מוסתקבל, של רפיק אל חרירי המנוח, נתנה כותרת לשידוריה בשם "המלחמה על לבנון". לא היתה התלהמות והיסטריה, אלא דיווחים מצולמים ללא פרשנות מיותרת על ההרס שהותירו מטוסי חיל-האוויר ברחבי לבנון. בין דיון אחד למשנהו, התחנה הקרינה וידאו-קליפים מהלווייתו של רפיק אל חרירי, שיר על העיתונאי סמיר קציר שנרצח בידי המודיעין הסורי ושירים נוגעים ללב על לבנונים שחזרו לארצם לאחר מלחמת-האזרחים ארוכת השנים.

רפיק אל חרירי המנוח ובנו, קשרו קשרים הדוקים עם הממלכה הסעודית, וזו השקיעה רבות בשיקומה של לבנון. עד שנות ה-90 לסוריה היה מעמד בכורה בסעודיה שהביאו בין היתר גם לקשרי נישואין בין האליטה הסורית לזו הסעודית. כיום לבנון היא המדינה המועדפת על הסעודים בשל החריש העמוק שעשה רפיק אל-חרירי בסעודיה במשך שנים. על כן, סעודיה יצאה בהצהרה חסרת-תקדים המאשימה את נסראללה במשבר הנוכחי. בשל כך נוצר ציר של בעלי-ברית הכוללים את מצרים, ירדן, סעודיה, ישראל ולבנון שיצאו בהצהרה בנוגע לאחריותו של נסראללה בעימות שפרץ עם ישראל. עניין זה בא לידי ביטוי הולם בשתי התחנות האלה פעמים אחדות מאז שהחלה התגובה הישראלית.

שתי התחנות האלה יחד עם לבנונים רבים – מוסלמים שיעים ונוצרים – שהופיעו בשידורים, ניסו להדגיש כי הלאומיות הלבנונית עומדת למבחן מול הבדלנות המיליטנטית השיעית בהשראה איראנית. לאחר הסתלקותו של הצבא הסורי, לבנון רוצה לראות את חיסולו של חיזבאללה - גם אם תושביה יצטרכו לשלם מחיר כלשהו עבור הגשמתה של שאיפה הזו.

ביום שבת, ב-15 ביולי, נערכה ועידת פסגה של שרי-החוץ של החברות בליגה הערבית. הנציג הסורי ילחש בסודי סודות לאחד משרי-החוץ הערביים שסוריה תהיה מוכנה להקריב את חיזבאללה תמורת חסינות מערבית לנשיא בשאר אסד ולמשטר הבעת' במדינה. גם סוריה מבינה היטב שנסראללה הוא אחד המנהיגים הערבים המבודדים ביותר בעולם שרבים ישמחו להיפטר ממנו כמה שיותר מהר. לעיתים, למציאות המזרח-תיכונית יש דינמיקה מהירה, על כן חיסולו של החיזבאללה כגורם משמעותי בלבנון פותח פתח רחב לישראל, למצרים, לירדן, ללבנון ולמדינות מערביות נוספות לטפל בסוריה בצורה הרבה יותר נחרצת ממה שהיה עד כה.
---
מאת: ד"ר יוחאי סלע, התגובה הישראלית בתקשורת הערבית", 16 ביולי 2006, The Mideast Forum.
---
נאום נסראללה והחלטות הג'י-8

ביום ראשון בערב, ב-16 ביולי, הודיעו סוכנויות ידיעות בלבנון על כוונתו של חסן נסראללה לשאת נאום על האירועים האחרונים בלבנון. נסראללה אכן נשא נאום מוקלט ששודר דרך תחנת הטלוויזיה אל-מנאר הפועלת בחסות החיזבאללה. הנאום הוקלט בשעה 13:00 של יום ראשון, ולאחר שהנאום עבר עריכה הוא שודר לאחר השעה 18:00, עוד באותו יום.

נסראללה הוא מנהיג מובס. מנהיג שאיבד את רוב נכסיו הפוליטיים והצבאיים שצבר מאז שקיבל על עצמו את תפקיד מזכ"ל התנועה. זהו מנהיג היודע שימיו ספורים והוא נתון לחסדי ישראל. למעשה, נסראללה יודע היטב שאין לו שום נכסים פוליטיים בהם הוא יכול לשחק כפי ששיחק עד כה. נסראללה הימר – וההימור לא הצליח.

בנאום הקודם של נסראללה ששודר ביום שישי בערב ב-14 ביולי, הוא הצהיר שגורלו אינו חשוב לו אלא גורלה של לבנון חשוב בעיניו יותר. בנאום האחרון של יום ראשון, נסראללה הצהיר כי "זו לא מערכה של החיזבאללה אלא מערכה של כל האומה האסלאמית כולה". זוהי נקודה חשובה, שכן, כל מנהיג ערבי שסבל תבוסה קשה מידי ישראל ניסה לגייס את האומה הערבית או את האומה האסלאמית כולה למענו - החל מעבד אל-נאצר לאחר מלחמת ששת-הימים וכלה בערפאת בימיו הקשים במוקטעה. משפט זה מבהיר היטב כי נסראללה יודע שהוא בעצם ננטש לבדו במערכה מול ישראל.

מעבר לדברי הרהב של נסראללה, הוא נראה ונשמע כמו מנהיג שעבר זמנו בפוליטיקה הערבית. הוא נשמע כמו מנהיג כבוי, ללא הלהט המילולי שאפיין את נאומיו בעבר. נסראללה יודע היטב כי מעמדו הפוליטי, לאחר שצה"ל יסיים את המתקפה בלבנון, לעולם לא יהיה כפי שהיה לפני ההתקפה. יש ביכולתו של החיזבאללה לתת מכות מכאיבות לעורף הישראלי ואולי אף לכוחות הצבא בימים הקרובים, אך אלה תהיינה מכות שיקרבו עוד יותר את קצו.

עוד נקודה חשובה בנאומו היתה פנייתנו לדעת-הקהל בישראל שנעשתה מתוך חולשה רבה - שנשמעה יותר כתחינה. האפולוגטיקה על הפגיעה בחיפה תעשה את ההפך ממה שנסראללה מצפה, שכן הציפייה בישראל כרגע היא לגמור את החשבון הארוך שיש לנו עם הארגון שהוא עומד בראשו. למרות שנסראללה הצהיר בעבר שהחלטות בינלאומיות אינן נוגעות לו והוא אינו מתייחס אליהן ברצינות, אוזנו היתה כרויה להחלטת הג'י-8 כשם שאוזנו היתה כרויה לדיוני שרי-החוץ של הליגה הערבית שנערכו ביום שבת ב-15 ביולי. החלטות הג'י-8 הבהירו לו היטב מה הן נקודות ההתחלה של ישראל למשא-ומתן. החלטות הג'י-8 אינן נוגעות רק לישראל אלא גם ללבנון, לסוריה, לאיראן ולחמאס. ואלה הנקודות העיקריות:
1. שחרור החיילים בעזה ובלבנון. זוהי נקודה מאוד משמעותית לישראל.
2. הפסקת הירי על ישראל.
3. הפסקת הפעילות הצבאית הישראלית בלבנון.

המשמעות המעשית היא שיגבר הלחץ הלבנוני על נסראללה לבקש בעצמו הפסקת-אש למען המשך קיומה של לבנון. ויחד עם זאת, אין זה משנה מה יעשה נסראללה בימים הקרובים, שכן המערכה על לבנון כבר עכשיו מקרינה את אותותיה על הסביבה הערבית ועל שאר ארגוני הטרור במדינות הערביות – הקרובות והרחוקות.

ביום ראשון בלילה ב-16 ביולי נערך בתחנת הטלוויזיה LBC הלבנונית דיון רב-משתתפים באמצעות הלוויין, על ההתקפה הישראלית בלבנון, שבמסגרתו התארחו אישים ידועים ומכובדים מרחבי העולם-הערבי כמו מביירות, מאבו-דאבי, מטהראן, מערב-הסעודית ומ"ירושלים הכבושה". הנציג מ"ירושלים הכבושה" בדיון היה ח"כ עזמי בשארה הנוצרי שכרגיל ייצג בדבריו את העמדה הקיצונית של סוריה ואיראן. במהלך הדיון היו דיווחים ישירים על הפצצות חיל-האוויר בלבנון, אך גם הדיווחים אלה לא הצליחו לעורר את הדיון המשמים. אחד הסתכל על השעון בחוסר-סבלנות, השני עיין בדפים בחוסר-עניין לנאמר מפי המשתתפים, אחר הסתכל למצלמה במבט משועמם ודומה היה כי המשתתפים האלה מייצגים את העולם-הערבי על כל מרחביו הגדולים, דהיינו, מתנהגים כלפי חוץ כאימפריה אך בפועל אין שום דבר אמיתי המאחד אותם אפילו לא איזו הפצצה ישראלית. המעניין הוא, שדווקא הנציג הרשמי של סעודיה הציג את עמדתו בצורה המכובדת ביותר שלא התעלמה מהבעיות האזוריות, מבעיות פנימיות ומבעיית הפלסטינים בעזה. חשוב לציין כי סעודיה הצטרפה למצרים ולירדן בהטחת אשמה על החיזבאללה בנוגע לתסבוכת הצבאית בלבנון. סעודיה שהיתה בעבר המממנת הראשית של המאבק המזוין בישראל, כנראה החליטה לממן את המאבק ליציבות כלכלית במזה"ת בדרכה היא.

על-מנת להבין את דבריו של ח"כ בשארה, לפעמים צריך להציג את דבריו כפי שהוא נוהג לעשות: בשעה שנערך הדיון בטלוויזיה הלבנונית LBC, נערך דיון בטלוויזיה הסורית בין שני אנשי דת רשמיים המכהנים באישור השלטונות כמובן. האחד היה איש דת מוסלמי נשוא-פנים והשני היה אחד ממנהיגי הקהילה הנוצרית בסוריה. הדיון גם עסק בשאלה בנוגע ל"פתרון בעיית פלסטין". המנהיג הדתי המוסלמי הציג את דבריו באופן הבא: "הפתרון הוא להחזיר את היהודים לאמריקה, להחזיר את היהודים אפילו לסוריה ולהחזיר את היהודים לכל מקום ממנו הם באו. וכך להחזיר את פלסטין לחיק אומה הערבית, כי לדעתנו היהודים אינם אומה".
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "נאום נסראללה והחלטות הג'י-8" , 17 ביולי 2006, The Mideast Forum.

Wednesday, July 12, 2006

השיגעון ככלי מדיני-צבאי הרתעתי

כדרכה של הצמרת המדינית הביטחונית בשנים האחרונות, העצמנו את כושרו של החיזבאללה לפגוע במדינת-ישראל עד כי סירסנו במו-ידינו את הרצון להגיב באופן יעיל נגד פעילותו בדרום לבנון. אנשי תקשורת ישראלים ומומחים למיניהם טענו, חדשות לבקרים, כי "מה שנסראללה מבטיח – הוא מקיים", וכך, בדלת הראשית שלה, מדינת-ישראל הצליחה להפחיד את עצמה עד כדי חוסר-רצון לפעול נגד הארגון. הצמרת המדינית רצתה שקט בטחוני תמורת שקט מדומה עם הטרדות צבאיות מידי פעם מידי הארגון, ובמקביל לכך ארגון החיזבאללה צבר עוד ועוד נשק ושיכלל את שיטותיו. די לזכור את הפרסומים בתקשורת הישראלית על מספר הרקטות המצויות בידי חיזבאללה שדי היה בהן כדי להרתיע את ישראל מחשש שמחבלי הארגון יפעילו אותן נגד תושבי הצפון ודרומה להם. כך, הצלחנו להפחיד את עצמנו עם החמאס עד לאחרונה, כך הצלחנו להפחיד את עצמנו עם ערפאת וחבורתו, וכך הצלחנו להפחיד את עצמנו בקשר לנשיא אסד האב בכך שהפכנו אותו מדיקטטור אכזרי ל"גאון פוליטי".

האם ההתנהלות של ממשלת ישראל הנוכחית דומה להתנהלותה של ממשלת ברק של שנת 2000?
יותר מידי סימנים מראים שזהו המצב. גם אז, שמנו את פעמינו על תוכנית מדינית בקמפ-דייוויד יחד עם ערפאת; גם אז לא שמנו לב לסימנים הביטחוניים; גם אז לא שמנו לב לחזית הצפון. ואז הכל התפוצץ ברגע אחד, החל מפרוץ מלחמת המתאבדים נגד תושבי מדינת-ישראל וכלה במהומות אוקטובר 2000 של ערביי-ישראל וחטיפת שלושת החיילים בהר דוב. על ראש ממשלת ישראל באותה עת, מר אהוד ברק, קשה להגיד שהוא חסר-ניסיון צבאי. אם כך היכן הבעיה? מדוע אנו נתקלים באותן בעיות שוב ושוב? לאחר שהתפרסמה הבשורה החדשה על חטיפת שני החיילים בצפון ביום רביעי (12 ביולי 2006), דומה כי ישראלים רבים חשו תחושת דה-ז'וו.

לצד העניין הנוגע לניסיון מדיני-צבאי או חסרונו, למנהיגות המדינית של ישראל יש אובססיה בלתי-נשלטת לאיים בפעולות צבאיות שאין מאחוריהן ולו-כלום. לצד איומי הסרק, ממשלת ישראל העדיפה את ההיגיון המדיני בסביבה אזורית שאינה פועלת תמיד מכוח ההיגיון. במקום לנסות לשנות את הערבים שיפעילו את הגיונם כהגיוננו, אולי יש לפעול ברוח הסביבה, דהיינו "השיגעון כהרתעה". לאחר חטיפת החייל בכרם-שלום טענתי שאין לפעול בעזה רק כדי לרצות את דעת-הקהל הסוערת במדינה באופן חד-פעמי, אלא יש להפעיל מדיניות כוללת נגד החמאס - הן נגד הזרוע המדינית והן נגד הזרוע הצבאית ללא יוצא מהכלל.

תנועת החמאס וארגון חיזבאללה הם תנועות טרור הפועלות בדרכים לא שגרתיות בניגוד לצבא הפועל בנוהל ברור ומסודר. הגמישות האופרטיבית של הארגונים האלה מחייבת חשיבה לא קונבנציונאלית מצד ראשי הצמרת המדינית והביטחונית של מדינת ישראל. ולכן, הגיע הזמן שגם מדינת-ישראל תתחיל להפעיל גמישות אופרטיבית ולא רק להתעסק במיגון, התגוננות והסתתרות. הגיע הזמן שישראל תתחיל לפעול כמדינה ריבונית שיש לה מחויבות כלפי כל אזרחיה ולא לנהוג כמדינה שברירית על סף קריסה, החוששת משני ארגוני טרור בעלי אידיאולוגיה פשיסטית של רצח ישראלים באשר הם. הגיע זמן לשנות את המאזן לטובת מדינת ישראל ולטובת כל אזרחיה.

Tuesday, July 04, 2006

הפרדוקס הפלסטיני - חאלד משעל כמשל

גורמים ישראלים המעורים היטב בפרשת החייל החטוף טוענים כי מי שתכנן את המעשה היה חאלד משעל המוכר לציבור בישראל, בעיקר מאז ניסיון ההתנקשות הכושל שנעשה בידי סוכני המוסד בספטמבר 1997. חאלד משעל, היושב בדמשק, מכהן כראש "הלשכה המדינית" של החמאס. מאז חיסולו של אחמד יאסין ב-22 במרס 2004, חאלד משעל הפך לאישיות החשובה בתנועת החמאס.

חאלד משעל נולד ב-1956 בכפר סילוואד השוכן צפונית לרמאללה בקרבת הישוב עפרה. ב- 1967 משעל עבר להתגורר בכווית עד 1990. לאחר מכן, הוא עבר לירדן עד שגורש משם ב-1999 בידי עבדאללה השני מלך ירדן - בנו הבכור של המלך חוסיין. מאז, חאלד משעל מתגורר בדמשק ופועל תחת המטריה הסורית בעידודם הקולני של איראן וארגון החיזבאללה.

מאז שחאלד משעל עבר להתגורר בסוריה, הוא מנהל את הפעילות של החמאס בשטחים ביד רמה ובעזרת מימון סורי נדיב. הפרדוקס הוא, שמשעל פועל כראש תנועה אסלאמית קיצונית במדינה שהוציאה גזר-דין-מוות על אנשי "תנועת האחים המוסלמים" הפועלים בתחומה. על-פי החוק הסורי – חוק מספר 49 – יש להטיל גזר-דין-מוות על כל מי שמשתייך ל"תנועת האחים המוסלמים". משטר הבעת' החילוני אינו מתיר כל פעילות אסלאמית קיצונית בתחומי סוריה, ושירותי-הביטחון מנהלים מעקב צמוד אחרי פעילים כאלה גם מחוץ לתחומי סוריה עצמה. הטבח בעיר אל-חמה, בפברואר 1982, היה שיאו של הדרמה שהתחוללה בין משטר הבעת' לבין "תנועת האחים המוסלמים". בעקבות הטבח, רבים ירדו למחתרת ועוד רבים אחרים עזבו את סוריה לצמיתות. אחדים מראשי "תנועה האחים המוסלמים" חיים כגולים פוליטיים באירופה בחסותן של מדינות אירופאיות אחדות, בעיקר בחסותה של צרפת. בשנות ה-80 ניסו כמה גופים אופוזיציוניים סוריים הפועלים באירופה, הן ארגונים חילוניים והן ארגונים אסלאמיים, להקים תנועה משותפת בשם "הברית הלאומית לשחרור סוריה", שמטרתה היתה להפיל את משטרו של אסד האב. כיום ישנו גוף אופוזיציוני חדש, הפועל מבריסל, המאגד בתוכו ארגונים אסלאמיים וארגונים חילוניים, בראשותו של סגן-הנשיא לשעבר עבד אל-חלים חאדם.

מה רוצה חאלד משעל?
יהיו מי שיגידו כי אביו הרוחני של משעל הוא אחמד יאסין. משעל בוודאי שלא יכחיש זאת. אך, אביו הרוחני האמיתי של חאלד משעל הוא יאסר ערפאת, ממנו הוא מקבל השראה פוליטית ופועל לפיה ללא ליאות. למשעל יש אולי זיכרון עמום מתקופת ילדותו בגדה, כשם שערפאת טען ללא הרף כי הוא פליט יליד העיר ירושלים, בעוד שלמעשה הוא נולד בקהיר.

את חאלד משעל לא מעניין מצבו של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) או ראש-הממשלה איסמעיל הנייה, שלכאורה נחשב לאחד מבניה הבכירים של תנועת החמאס. משעל שולט על כל תנועות הכספים של ארגון החמאס, ולמעשה כל ההחלטות חייבות לעבור דרכו והן מתקבלות רק באישורו. הפעילים בשטח הסרים למרותו מוציאים לפועל כל החלטה, קטנה כגדולה, ללא התחשבות במצבם הפוליטי של המנהיגים המקומיים, כשם שערפאת, בזמנו, לא התעניין בגורלה של המנהיגות המקומית או במצבה האמיתי של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. לכן, חאלד משעל הפך עם הזמן לבעיה פלסטינית יותר משהפך לבעיה ישראלית בעיקר לאחר האירוע בכרם-שלום. ויחד עם זאת, זה לא פותר את ישראל מלהתמודד עם בעיה זו שתלך ותגדל ככל שמרותו בשטחים תגבר. חאלד משעל רוצה לחזור לשטחי הרשות הפלסטינית, בתנאיו הוא, כמנצח ולא כמנהיג מקומי בלתי-נחשב התלוי בחסדיהם של ראש הממשלה הנייה או בנשיא מחמוד עבאס.

הכוחות הצנטריפוגליים
חאלד משעל פעל ללא ליאות בשנים האחרונות להקים גוף-צבאי בגדה וברצועה שיסור למרותו בכל עת שיחפוץ. כך למשל, לפני שבועות אחדים נעצר איברהים חמאדה שתפקידו היה לגייס מתאבדים רבים ככל האפשר שיפעלו על-פי הוראה מדמשק. זאת ועוד, כשנודע לפעילי החמאס בגדה על חטיפת החייל, הם יצאו לרחוב בגלוי כדי להפגין את שמחתם, וזאת לאחר כשנה שהם לא ערכו הפגנת-כוח כזו ברחבי הגדה.

התרבות הפוליטית הפלסטינית אינה שונה בהרבה מהתרבות הפוליטית המאפיינת את רובו של העולם-הערבי. הבעיה נותרה כשהייתה עוד מראשית התנועה הלאומית הערבית, דהיינו כוחות צנטריפוגליים רבים מושכים את חברה הערבית לכיוונים שונים ומנוגדים ברוב המקרים. בעיה זו נוצרה בשל שתי סיבות עיקריות:
א. בעיית הזהות: דהיינו התנגשות בין הלאומיות האזורית (המדינה), לבין הזהות כאומה (ערבית), ושניהם מתנגשים עם הזהות הדתית (האסלאמית).
ב. גיבוש לאומי: מעבר לרעיון הלאומי, לא הונחו יסודות חברתיים, פוליטיים וכלכליים כדי ליצור מוקדי זיקה של החברה בכללותה, ובכך לעצב את ההתנהגות הפוליטית של האוכלוסייה. במילים אחרות, כשאין זיקה כזו, אין כל מחויבות של החברה לפעול על-פי קו פוליטי מוגדר.

כשיאסר ערפאת פעל כראש הרשות הפלסטינית הוא הבין הבעיות האלה היטב. לכן, הוא סרב בכל-תוקף להתעסק בבנייה של "אומה פלסטינית" בשטחי הרשות, שכן ערפאת כחילוני חשב על מדינה דו-לאומית במקרה הטוב, עם זיקה הדוקה לירדן מתוקף היותה בעלת רוב פלסטיני. הכאוס הפוליטי היה בן בריתו של ערפאת כשם שכאוס צבאי עם ישראל בונה בימים אלה את חאלד משעל כמנהיג פוליטי בעל יומרות אזוריות. אלא, שהממד הדתי המתלווה לחאלד משעל מעניק ליומרות אלה עומק שכדאי להתחשב בו הרבה יותר ממה שעשינו בתקופתו של ערפאת. הפרדוקס הוא שהרטוריקה הערבית מטיפה להקמת מדינה עצמאית, אך בפעול המנהיגות הלאומית חותרת לא הרף כדי למנוע זאת, על-ידי הקמת כוחות צנטריפוגליים מנוגדים שיחתרו תחת המטרה הנראית כמטרה משותפת, לכאורה, של כל הפלסטינים.
--
פורסם גם באתר Omedia.
----
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפרדוקס הפלסטיני - חאלד משעל כמשל", 4 ביולי 2006, The mideast Forum.

Wednesday, June 21, 2006

סיפורה של השדרנית הלבנונית מאי שידיאק

ב-25 בספטמבר 2005 יצאה מכונית בנסיעה איטית מהחנייה של אולפני הטלוויזיה אל.בי.סי. בביירות, ופנתה בנחישות לעבר הכנסייה המארונית השוכנת בעיר ג'וניה. כשהמכונית עצרה מול הכנסייה, יצאה מהמכונית אישה צעירה ופסעה לתוך הכנסייה כדי להדליק נרות-נשמה לזכר שני מכריה: מנהיג המפלגה הקומוניסטית הלבנונית ג'ורג' חאווי והעיתונאי סמיר קסיר. שניהם נרצחו חודשים אחדים לפני כן בידי סוכנים סורים. לאחר שהות קצרה בכנסייה, האישה פסעה לעבר מכוניתה, וברגע שהתיישבה במושב-הנהג אירעה התפוצצות אדירה שהרעידה את האזור ופצעה את הנהגת באורח אנוש.

כוחות ההצלה שהגיעו למקום האירוע העבירו את הפצועה בבהילות לבית החולים, שכן על פי מצבה נשקפה לה סכנת חיים ממשית. הרופאים שחשו לטפל בפצועה נתנו לה סיכויים קלושים: התברר שהיא קטועת יד, קטועת רגל וכוויות רבות כיסו חלקים ניכרים מגופה ופניה. מעטים נתנו לה סיכוי לשרוד בשל פציעתה הקשה, אחרים לא חשבו כלל שהיא תעבור את שעות הקרובות.

כשנודע לציבור הלבנוני כי האישה שהיתה יעד לחיסול סורי היא השדרנית הבכירה מאי שידיאק (May Shidyak), רבבות יצאו לרחוב להפגין את זעמם בשל האירוע המחריד, ומאות מהמפגינים הזועמים הניפו תמונות של "הברבי מביירות" – כך כונתה מאי שידיאק בפי הלבנונים. רבים מהם קראו קריאות מחאה נגד הסורים שמאז רצח אל-חרירי ב-14 בפברואר 2005 נעשו עוד כ-12 חיסולים של אישים המזוהים כפעילים אנטי-סורים. המיוחד בניסיון החיסול של שידיאק היה, שזאת הפעם הראשונה ששירותי-המודיעין של סוריה ניסו לחסל עיתונאית המזוהה עם עמדות אנטי-סוריות.

ממשלת לבנון, עיתונאים ואישי ציבור לבנוניים עשו מאמצים אדירים לגייס את טובי המומחים בלבנון ובצרפת כדי להציל את חייה, ודומה היה כי לבנון השפויה מנסה להציל את חייה שלה בשל האירועים הקשים שעברו על המדינה מאז רצח ראש-ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי. לאחר ימים אחדים הודיעו הרופאים כי הצליחו להציל את חייה, ולאחר סידרה ארוכה של ניתוחים, שידיאק הועברה למרכז שיקום מיוחד בפריז להמשך טיפול. שם הורכבו לה יד-מלאכותית ופרוטזת-רגל כדי להקל עליה את ההתמודדות היומיומית במטלות פשוטות ומורכבות כאחד. מאמציה של שידיאק לשקם את עצמה במהירות ולהחזיר לעצמה את חייה הקודמים כשדרנית טלוויזיה, שבתה את ליבם של לבנונים וזרים כאחד. תחנת הטלוויזיה LBC שידרה לצופיה את תהליך השיקום של שידיאק, רשת CNN שידרה כתבה נרחבת על תהליך שיקומה והכתבה שודרה גם בערוץ 1 בתוכנית "רואים עולם". גם העיתונאית הוותיקה סמדר פרי מידיעות אחרונות הקדישה כתבה מיוחדת לכך (ידיעות אחרונות – מוסף לשבת, 7 באפריל 2006, עמודים 26-27). על-מנת להבין מה "עשתה" שידיאק שעורר את זעם של הסורים ובעלי-בריתם, יש לחזור תחילה לימים שלאחר רצח רפיק אל-חרירי, שהתרחש בפברואר 2005.

הסורים מכינים רשימת חיסול
לאחר רצח ראש-ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי, שזעזע את הציבור בלבנון, גברה דרישתם של הלבנונים להביא לסילוקם של הכוחות הסורים מהמדינה שהפכוה במשך העשורים האחרונים לחצר הפרטית שלהם. בעקבות הדרישה הבינלאומית לחקירת הרצח ובעקבות הלחצים שהופעלו על סוריה להוציא את כוחותיה מלבנון, הסכימה ההנהגה הסורית להוציא את כוחותיה עד סוף מאי 2005. אולם סוריה, בעזרת שירותי-המודיעין שלה בלבנון, גמרה אומר להוכיח ללבנונים כי ללא נוכחות צבאית סורית פעילה, לבנון תתפרק לגורמים.

כפי שהיה בתקופת אסד האב, שבו הרצח הפך לכלי פוליטי לגיטימי, כך בנו, הנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד, ניסה גם הוא להוציא-לפועל מדיניות פוליטית מסוימת באמצעות רצח של אישים לבנונים שיצא להם מוניטין כ"אנטי-סורים" תקיפים וקולניים. הרשת המודיעינית שפרסו שירותי-המודיעין הסוריים היתה נטועה היטב בחברה הלבנונית עוד מימיו של הגנרל ראזי כנעאן ששלט ללא עוררין בלבנון במשך כשני עשורים. הלבנונים כינו את כנעאן, שהתאבד באוקטובר 2005, "הנציב הסורי העליון בלבנון" שעל-פיו יישק דבר וחצי דבר – על כל המשתמע מכך. בנוסף לכך, לסוריה היו סוכני-משנה בדמותם של ארגונים פרו-סוריים כדוגמת החיזבאללה שהעניקו "שירותים מיוחדים" לסוריה ככל הנדרש.

מעבר לפריסה המודיעינית של סוריה בלבנון, שיתוף הפעולה ההדוק בין שירותי-המודיעין של לבנון וסוריה שידרגו את המיומנות של אנשי-הביטחון הלבנונים באופן ניכר. והראיה לכך היא, שכשהיה ללבנונים אינטרס לסכל פעילות חתרנית, מקומית או זרה, הם עשו זאת ללא היסוס ובהצלחה. במקרים רבים אחרים הלבנונים פשוט העדיפו להעלים עין. ללא כל ספק לשירותי-המודיעין של לבנון היה ידוע היטב כי ארצם הפכה במהלך העשורים האחרונים לזירת-התגוששות של שירותי-מודיעין זרים ובסיס יציאה למשימות מודיעיניות במרחב. יתרה מזאת, כמעט כל ארגוני הטרור הבינלאומיים מצאו לנכון לקיים נציגות כלשהי על אדמת לבנון, כך שהם שימשו מאגר בלתי-נדלה של קבלני-ביצוע לטובת האינטרסים הסורים במדינה הלבנונית.

על-פי התפיסה הסורית (שהיא בעיקר בעת'ית-עלווית), יצירת כאוס פוליטי באמצעות פרובוקציות הן בתוך לבנון והן מחוצה לה - בעזרת החיזבאללה - יגרמו ללבנונים "לחשוב שנית" האם כדאי להם לדרוש את יציאת הכוחות הסורים מלבנון. לצורך ביצוע המשימה, סוריה הכינה רשימת מועמדים לחיסול: עיתונאים, אנשי-רוח, פוליטיקאים ומנהיגים מקומיים שהמשותף להם היה שהם קראו-תיגר על הנוכחות הסורית בלבנון. דרישתם של אחדים מהם להתערבות בינלאומית כדי להוציא את סוריה מלבנון פגעה בכבודה של סוריה, שכן כל סורי למד מקטנותו ש"סוריה היא הלב הפועם של העולם-הערבי" והיא נושאת את שרביט "הערביות" במזרח-התיכון בשם הערבים כולם.

מתקפת הטרור הסורית על לבנון
הלחץ על סוריה לפנות את כוחותיה מלבנון החל הרבה לפני רצח אל-חרירי בפברואר 2005. ככל שגבר הלחץ הבינלאומי על סוריה להוציא את כוחותיה מלבנון, הלכה וגברה אכזריותם של הסורים כלפי מתנגדיהם, ודומה היה כי המנהיגות הסורית היושבת בדמשק איבדה כל רסן, שכן היא גמרה אומר לחסל בשיטתיות אישים לבנונים שפעלו נגדה. כך למשל באוקטובר 2004 נפצע שר התקשרות הלבנוני מרוואן חמאדה בניסיון התנקשות. בפברואר 2005 חוסל ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי. חיסול אל-חרירי היה הזרז שהביא להתגבשותו של לחץ בינלאומי תקיף על סוריה להוציא את כוחותיה מלבנון.

במרס 2005 אירעו סדרת פיגועים קשים באזורים נוצרים: בתחילת מרס הופעלה מכונית תופת בפרבר נוצרי בעיר ביירות. ימים אחדים לאחר מכן, הופעל מטען חבלה בקניון מסחרי בעיר הנוצרית קסליק השוכנת כ-20 ק"מ צפונית לביירות. תקרת הקניון שקרסה בעקבות הפיגוע גרמה למותם של שלושה עובדים זרים. בסוף מרס הופעל מטען חבלה גדול באזור התעשייתי של פרבר נוצרי ושישה בניינים עלו באש. ביוני 2005 חוסל העיתונאי סמיר קסיר שהיה פעיל אנטי-סורי בוטה והוא נתן לכך ביטוי נוקב במאמריו שהתפרסמו בעיתון היומי רב-ההשפעה אל-נהאר ובעיתון הצרפתי לה-מונד. אשתו של קסיר, העיתונאית הבכירה ג'זל חורי ממשיכה את דרכו הפוליטית דרך תוכניותיה ברשת הטלוויזיה הלוויינית אל-ערביה. לאחריו, חוסל ג'ורג' חאווי מי שהיה מנהיג המפלגה הקומוניסטית הלבנונית. בדצמבר 2005 חוסל ג'ובראן תוויני הבעלים של העיתון אל-נהאר.

הסורים מסמנים את מאי שידיאק
למאי שידיאק, מהעדה הנוצרית, היתה תוכנית-בוקר פוליטית שזכתה לרייטינג גבוה. בין עיסוקיה הרבים היא היתה גם מרצה לתקשורת באחת מהאוניברסיטות בלבנון, שם היא ניסתה להקנות לתלמידיה יסודות של עיתונות חוקרת וחופשית. בתוכניותיה בטלוויזיה היא אירחה אישים אמיצים שהתנגדו לנוכחות הסורית בלבנון ולשליטה של אנשי-מודיעין סוריים על הדרג הפוליטי, הצבאי והמשפטי. בעיני שידיאק, גם לאחר היציאה המתוקשרת של הכוחות הסורים מלבנון, סוריה המשיכה לשלוט בנעשה בלבנון באמצעות הנשיא אמיל לחוד השנוי במחלוקת. כך במשך חודשים ארוכים, מידי יום, אירחה שידיאק אישים שהזדהו עם דעותיה והם לא חששו לתת לך ביטוי הולם באמצעותה. שידיאק ותוכנית הבוקר שלה גרמו אי-נוחות הולכת וגוברת בקרב גורמי המודיעין הסוריים, שכן התוכנית דרבנה אישים נוספים להביע את דעותיהם למרות החשש מפני ידו הארוכה של בשאר אל-אסד. דומה היה, כי לבנונים רבים הצליחו להתגבר על הפחד מפני סוריה והם החלו לדרוש במפגיע "מהטפיל הסורי" להניח ללבנון לטפל בבעיותיה בכוחותיה היא.

ביום בו נפצעה שידיאק, ב-25 בספטמבר 2005, היא אירחה את העיתונאי הוותיק סרקיס נאעום. במהלך התוכנית שניהם לא היססו לתקוף את סוריה ולהביע מחאה תקיפה על המשך השליטה של אנשי מודיעין סורים בלבנון. שידיאק שהיתה הרבה יותר בוטה מנאעום במהלך התוכנית, לא חששה לחייה, שכן היא החזיקה בדעה שאם מישהו יפגע בה, כולם יצביעו על סוריה כאשמה במעשה. אך, כידוע, לסורים היה שיקול אחר משולל כל היגיון פוליטי.

מה בעצם הסורים רצו להשיג מחיסולה של שידיאק? סוריה, השבויה באידיאולוגיה המתאימה לשנות ה-60 של המאה הקודמת, רצתה לעצור את שיטפון האנטי-סורי במכה אחת וכואבת, שתדגים לכל כי היא אינה מהססת לפגוע גם באשה עיתונאית ובעלת מוניטין כמו שידיאק. ניסיון החיסול אכן זעזע את החברה הלבנונית, אך האפקט של החיסול היה הפוך ממה שהסורים רצו להשיג. המעשה הדגים את ההיסטריה בה מצויה המנהיגות הסורית שעדיין שבויה בטרמינולוגיה פוליטית שאינה מתאימה לרוח החדשה ששטפה את לבנון בשנים האחרונות. דהיינו, אלמנט הפחד נעלם מהלבנונים. החשש של המנהיגות העוטפת את בשאר אל-אסד נובע מהדאגה שהרוח החדשה של לבנון תחדור גם לסוריה, והיא החליטה לעשות הכל כדי למנוע זאת באמצעות רציחות פוליטיות כפי שאירע בתקופת אסד האב.

בעקבות האירוע הקשה שעברה שידיאק ומאבקה העיקש להחלים, לצד ביטויי ההערצה בלבנון ומחוצה לה, היא זכתה גם להערכה בינלאומית. בחודש מאי 2006 היא זכתה בפרס התקשורת של ארגון אונסק"ו המוענק לעיתונאים הלוחמים למען חופש הביטוי. יתרה מזאת, שידיאק מתכננת לחזור ולשדר כהרגלה בתחנת LBC כדי לתת ביטוי הולם לדעותיה הנחרצות. בזמן שהותה בפריז, לאחר הפציעה, היא הצהירה מעל דפי השבועון הצרפתי פארי מאץ' ללא כל היסוס: "יש לי משימה להשלים... אותי אף אחד לא ישתיק".


----
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סיפורה של השדרנית הלבנונית מאי שידיאק", 18 במאי 2006, The Mideast Forum

Sunday, June 11, 2006

כשהסופר דויד גרוסמן משחק בפוליטיקה

ללא ספק דויד גרוסמן הוא סופר משובח, ואולי אחד מהמשובחים שמדינת-ישראל הוציאה בעשרות השנים האחרונות. למה אני כותב "מדינת ישראל הוציאה" ולא מילה אחרת שתעלה על נס את כשרונו הספרותי? וזאת משום שדויד גרוסמן, למעשה, הוא תוצר של מדינת-ישראל, שכן ללא ההגנה שמדינה זו מעניקה לו כאדם פרטי, כאזרח, כיהודי וכישראלי על האדמה הזו, ספק רב אם גרוסמן היה יכול לנהל את חייו באותה בועה שהוא יצר לעצמו. דהיינו, לנהוג כאיש או"ם – ברצותו הוא יתקוף רק את מדינת-ישראל ובה בעת יחריש על מעשיהם של אויביה כלפיה.

עוד לא יבשה הדיו מהתחקיר של צה"ל על האירוע, ועדיין לא ממש ברורים פרטי המקרה הנורא, וכבר לגרוסמן יש את כל הידיעות כדי להסיק מסקנות נחרצות הן לגבי האירוע והן לגבי המדיניות הישראלית בכללותה, (מעריב, 11 ביוני 2006, עמוד 5), כאילו מדינת-ישראל פועלת אוטומטית ללא שום קשר לפעילותם של ארגוני הטרור בעזה. במהלך החודשים האחרונים נורו מאות קסאמים לעבר ישראל ומאות פגזי מרגמה נחתו על תושבי הנגב. גרוסמן אינו שואל את עצמו, או את הפלסטינים, מה לכל הרוחות רוצים הפלסטינים לאחר היציאה הישראלית מעזה? או, על עוד איזו נסיגה מעזה הפלסטינים מדברים שממש דחוף להם להשבית את חייהם של אלפים מתושבי הנגב באמצעות פעולות טרור אכזריות? גרוסמן במאמרו במעריב בחר בדרך הקלה בכך שהוא הפך את "התוצאה" ל"סיבה", בדומה לפלסטינים הטוענים שהגדר הביטחונית היא הגורמת לפעולות הטרור נגד ישראל, אך הם מתעלמים במזיד שהגדר-הביטחונית היא התוצאה לטרור הערבי כלפי מדינת-ישראל ותושביה.

אותם "חבורה של אנשים ביטחון" שגרוסמן כל כך מיהר לנפנף בזלזול, הם אותם אנשים המעניקים לגרוסמן ולמשפחתו את השקט כדי שינהל את חייו ללא פחד – כאדם, כיהודי וכישראלי. אליהם מתווספים עוד אלפי "ביטחוניסטים" ששוברים את הראש מה עוד ניתן לעשות כדי שדויד גרוסמן ימשיך לכתוב ספרים משובחים ככל האפשר. אך, גרוסמן בחר בדרך הקלה, בניגוד לכל היגיון, כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי התחיל באירוע האחרון על חוף עזה. ויחד עם זאת, הצביעות של גרוסמן זועקת לשמים - ואולי דבריו ראויים לביקורת נוקבת יותר - שכן, במהלך החודשים האחרונים נהרגו כמה וכמה פלסטינים – חפים מפשע – בגין פעולותיה של ישראל נגד משגרי הקסאמים. אך גרוסמן החריש כל עוד מספרם של ההרוגים החפים-מפשע באירוע בודד "לא עבר את הגבול הנסבל" לקיבתו הרגישה.

התגובה המהירה, המהירה מידי, של גרוסמן דומה היא לתגובתו של הסופר מאיר שלו לפרשת "הכנר במחסום" בעיתון ידיעות אחרונות[1] בחודש בנובמבר 2004. גם אז, קשר מאיר שלו את האירוע של "הכנר במחסום" לפרשת הקצין שנאשם בוידוא הריגה של הילדה בעזה. לא רק שהתברר שהכנר כנראה ניגן מרצונו, אלא התברר שהקצין חף מכל פשע, ונרקמה נגדו עלילה זדונית ומבישה בעידוידה המתלהם של התקשורת הישראלית. במילים אחרות, צריך להגיד – חכמים, היזהרו מאוד בדבריכם. האירוע המצער על חוף עזה אינו תבוסה לערכיה וליסודות המוסריים של מדינת-ישראל, כפי שכתב גרוסמן. אלא, האירוע הזה חשף, שוב, את התבוסה האינטלקטואלית של כמה ישראלים הממהרים לשפוט לחומרה את מדינתם עוד לפני שנודעו כל הפרטים לאשורם. המהירות של התגובה, בדרך כלל מציינת גם את המהירות בה המגיב חוזר לקונכייתו החמימה - כפי שאירע גם בפרשת "הכנר במחסום" ובפרשות אחרות, ששיחקו לידיה של התעמולה האנטי-ישראלית.
-----
[1]מאיר שלו, "בסוף הכינור מנצח", ידיעות אחרונות - מוסף לשבת, 26 בנובמבר 2004, עמוד 1.

Tuesday, June 06, 2006

יחסי קופטים ומוסלמים במצרים - תמונת מצב

ב-14 באפריל 2006 נכנס צעיר מוסלמי לשלוש כנסיות קופטיות בעיר אלכסנדריה שבמצרים והחל לתקוף מתפללים נוצרים. האירוע עורר תגובה נזעמת מצד העדה הקופטית במצרים ובקרב התפוצה הקופטית ברחבי-העולם, שכן, לאירוע הזה קדמה שרשרת התקפות קשות כלפי הקופטים מצד שכניהם המוסלמים. כך למשל, בינואר 2000 התחוללה סדרת אירועים - מהקשים שידעה העדה הקופטית - שבמהלכה נרצחו 21 קופטים.

הרקע לאירועים בשנה האחרונה:
באוקטובר 2005 פרצו מהומות באלכסנדריה בין מוסלמים לקופטים, בגין הצגה שהועלתה על פורמט DVD שנתפסה בעיני המוסלמים כמכפישה את האיסלאם ואת המוסלמים כעדה דתית. שם ההצגה היה "פעם הייתי עיוור וכעת אני פיקח", והיא עסקה בצעיר נוצרי שהתאסלם, אך הסתבר לו כי האיסלאם אינו כפי שחשב בתחילה, ולכן הוא שב לחיק הנצרות. גרסה אחרת טוענת כי במחזה המדובר, שכנראה נכתב בשנת 2003, הצעיר נתבקש על-ידי אחד מאנשי-הדת המוסלמים להרוס מסגדים כדי לעורר פרובוקציה בקרב המוסלמים נגד קופטים. במהומות שפרצו באלכסנדריה בעקבות המחזה שהועלה על דיסק, נהרגו ארבעה איש ועוד עשרות אחרים נפצעו. הטענה שרווחה מצד המוסלמים, באותה עת, היתה כי הקופטים הם אלה המעוררים ריב ומדון באמצעות מסע מכוון של הכפשת האיסלאם. אולם, הממשלה המצרית טענה כי מי שהפיץ את המחזה על פורמט DVD היו גורמים אסלאמיסטים שביקשו לעורר פרובוקציה נגד הקופטים לקראת הבחירות, ובכך להגביר את התמיכה הציבורית בתנועות האסלאמיות. האפיפיור שנודה השלישי, הפטריארך של העדה הקופטית-אורתודוקסית במצרים, טען כי ההצגה נכתבה ב-2003 והיא הועלתה ליום אחד בלבד בין כותלי הכנסייה, וכי ההצגה אינה פוגעת באיסלאם אלא עוסקת באופן כללי בפנאטיות דתית ובהתנהגות קיצונית. הכנסייה הקופטית החליטה לגנוז לחלוטין את ההצגה והיא אף טרחה להכחיש את הפצת ה-DVD ברחבי אלכסנדריה, בדומה למה שמסרה הממשלה המצרית בנוגע למניעים האמיתיים להפצת ה-DVD דווקא תקופת מערכת הבחירות הלאומיות.

חודשים אחדים לפני האירוע הקשה הנוגע להפצת ה-DVD, צעיר מוסלמי הרג ביריות עשרה בני-אדם וביניהם היו גם קופטים. במהלך המשפט שנערך לצעיר בעקבות הרצח, טען עורך-דינו כי הצעיר לא היה אחראי למעשיו, שכן, הוא היה בלתי-שפוי בעת המעשה. לאחר דיונים אחדים הודיע התובע-הכללי, באפריל 2006, שהצעיר שפוי בדעתו והיה אחראי למעשיו בעת שביצע את המסע הרצחני. בתזמון מעט תמוה, ימים אחדים לאחר הודעת התובע-הכללי, נכנס צעיר מוסלמי ב-14 באפריל 2006 לשלוש כנסיות קופטיות בעיר אלכסנדריה ותקף את המתפללים, וכתוצאה מכך, נרצח מתפלל קופטי בן 80. כשנודע המעשה בציבור הרחב, פרצו מהומות קשות בין הקופטים למוסלמים ודומה היה כי קשה עד מאוד לשכך את זעמם של הקופטים שהרגישו שהם מותקפים מכל עבר בשרשרת של אירועים המדגימים את מצבם השביר מול האוכלוסייה המוסלמית. הממשלה המצרית יחד עם כמה גופי תקשורת ניסו להרגיע את הרוחות, ונטען כי הצעיר המוסלמי עשה את מעשיו בשל מצבו הנפשי הרעוע. במלים אחרות, מצרים הרשמית ניסתה שוב לגייס את גרסת האי-שפיות כדי להמעיט ככל האפשר מחשיבות המקרה ובכך להרגיע, ולו במעט, את הרוחות הסוערות בקרב בני העדה הקופטית.

האירוע הפעם זעזע את הקהילה הקופטית במצרים וברחבי-העולם. אנשי דת קופטים ניסו להפעיל את השפעתם בארה"ב - שם קיים לובי של אישי ציבור הפועלים למען הקופטים במצרים ובמדינות נוספות. בלוגרים קופטים העלו ברשת האינטרנט את הגיגיהם על המקרה ואת דעתם הנחרצת על המתרחש במצרים בכל הנוגע למצבם של הקופטים במדינה. ולמעשה, רווחה התחושה כי ברקע של החיים הציבוריים במצרים מתרחשת לה "מלחמת אזרחים סמויה" בין הציבור המוסלמי לבין זה הקופטי. על-מנת לתת משנה-תוקף לתחושה הרווחת הזו בקרב העדה הקופטית, ראוי לציין כי בכל חג הרמדאן מתוגברת האבטחה על כנסיות ומוסדות קופטיים במצרים לבל יאונה להם רע מצד הציבור המוסלמי הרואה בנוכחותם על אדמת מצרים המוסלמית פגיעה ברגשותיהם הדתיים. בעקבות האירוע האחרון, נערכו ב-19 באפריל 2006 הפגנות תמיכה בקופטים מול הבית הלבן ומול השגרירות המצרית בבירה האמריקאית. ימים אחדים לאחר מכן, נערכה הפגנה של קופטים בשיקגו בעת פתיחת תערוכה שעסקה באמנות מצרית ובמלך הפרעוני תות אנך אמון. בסוף מאי 2006 שוב נערכה בשיקגו הפגנת תמיכה בקופטים ולאות מחאה על מצבם האזרחי הקשה במצרים. על-מנת להבין את הרגישות בקהילות הנוצריות למצבם של הקופטים במצרים, יש לחזור תחילה לימים שבהם הנצרות שלטה במצרים משך מאות שנים.

מי הם הקופטים:
השם "קופטים" נגזר מהכינוי שאותו נתנו היוונים לתושבי מצרים שנים רבות לפני הכיבוש הערבי שאירע בשנת 641. כיבוש ארץ-ישראל כולה בידי הערבים אירע בשנים 638-650. על-פי המסורת הנוצרית, הכנסייה הקופטית נוסדה במצרים כבר במאה ה-1, והשפה הקופטית היא למעשה מצרית עתיקה בכתב יווני - בתוספות של אותיות אחדות. תוך מאה שנה מאז ייסודה של הכנסייה, רבים מתושבי מצרים הצטרפו אליה גם באזורים הכפריים, והיא היתה נטועה היטב בתרבות ובמסורת של תושבי מצרים עד הכיבוש הערבי. לאחר הכיבוש הערבי, נדחקה השפה הקופטית בפני זו הערבית, ועד סוף המאה ה-12 מצרים נהפכה ממדינה נוצרית ברובה למדינה מוסלמית ברובה. תהליך זה הוחש בעיקר במאה ה-10 בעת שהקופטים סבלו מרדיפות דתיות קשות, בשל מסעי-הצלב, שלא הותירה ברירה בידיהם אלא להתאסלם. לקראת סוף המאה ה-17 חדלה השפה הקופטית להיות מדוברת בפי הנוצרים, והשפה הערבית תפסה את מקומה גם בפולחן הדתי. כיום, השפה הקופטית קיימת רק בחלק מסידורי התפילה הכתובים ברובם בערבית. באפריל 2006 התפרסם בכתב-העת "נשיונל ג'יאוגרפיק" כי נמצא כתב-יד נוצרי עתיק בשפה הקופטית, כנראה מהמאה השלישית או הרביעית, המנקה את יהודה איש-קריות, שכן על-פי הבשורה שהתגלתה, ישו עצמו הורה ליהודה איש-קריות (Judas Iscariot) להסגירו לידי הרומאים.[1] עם הכיבוש הערבי חדרו לעדה הקופטית מנהגים אסלאמיים כמו כריתת הדגדגן – חיתאן, בערבית – הנעשה לילדות קטנות ונערות לפני בגרותן המינית. ככל הידוע, גם כיום רוב הבנות הכפריות במצרים עוברות כריתה כזו. הסופרת המצריה, בת לעדה המוסלמית, ד"ר נוואל אל-סעדאווי עברה בילדותה כריתה כזו, והיא אף נתנה לכך ביטוי באחד מספריה בשם מאחורי הרעלה, שתורגם גם לעברית.

הכנסייה הקופטית היא העדה הגדולה ביותר במזרח-התיכון. הערכות בלתי-רשמיות מדברות על כ-10% מכלל האוכלוסייה, דהיינו כ-7 מליון קופטים מתוך האוכלוסייה הכללית במצרים המונה כ-70 מליון נפש. גורמים קופטים בתוך מצרים ומחוצה לה מעריכים כי יש כ-10 מיליון קופטים במצרים, ויש כאלה שמעריכים את מספרם גם ב-15 מיליון נפש. הרשויות במצרים מוסרות על מספרים נמוכים הרבה יותר, כ-5 מיליון קופטים. הבעייתיות בנוגע למספר המדויק נובעת מהאיסור שהטילה ממשלת מצרים על הכנסייה הקופטית לערוך מפקד אוכלוסין מקרב מאמיניה, על כן ישנן הערכות שונות בנוגע למספרם האמיתי במצרים. מספר הקופטים בעולם מוערך בכ-50 מליון נפש: באתיופיה כ-30 מיליון, במצרים 10-15 מיליון, באריתריאה כ-2 מיליון, ועוד כ-4 מיליון פזורים בקהילות שונות מצפון-אמריקה ועד לאוסטרליה – רבים מהם היגרו ממצרים.

אחד מהקופטים הידועים כיום הוא בוטרוס בוטרוס ראלי, מי שהיה שר-החוץ של מצרים בין השנים 1977-1991. בשנת 1992 מונה ראלי למזכיר הכללי של האו"ם עד לסוף שנת 1996 – ראלי הוחלף על-ידי קופי ענאן האמור לסיים את כהונתו ב-2007. כיום מכהן ראלי כראש מנהלת האקדמיה למשפט בינלאומי בהאג. בתחילת יוני 2006, נמסר כי ראלי אושפז בצרפת בשל מחלתו שלגביה לא נמסרו פרטים נוספים.

מעמדם של הקופטים ביחס למוסלמים:
בדיקה מקיפה באתרי אינטרנט של ארגונים קופטים במצרים וברחבי העולם, מעלה תמונה די עגומה על מצבם האזרחי והדתי על-פי דרישות אחדות שהקופטים העלו בפני השלטונות.[2] כך לדוגמא, כבר בשנת 2000 הועלו טענות רבות, מנוסחות היטב, בצורה ברורה וגלויה לעין. ואלה עיקר הטענות:

שכיחות גובהה של חטיפת נערות נוצריות, אינוסן ואילוצן להתאסלם. ארגונים קופטים שלחו בקשה - או יותר מדויק, שלחו תחינה - לשלטונות כדי שישימו קץ לתופעה הקשה הזו.
כל המורים לשפה הערבית במצרים הם מוסלמים.
הקוראן משמש לעיתים קרובות כספר לימוד עיקרי של השפה הערבית - כולל לנוצרים.
בכל בתי הספר במצרים יש מסגד, אך אין מקום תפילה לנוצרים.
המדינה היא שלמעשה מפקחת על רכושן של הכנסיות.
מוסלמי שהמיר את דתו לנצרות מאבד זכויות אזרחיות רבות כמו, זכויות ירושה וחזקה על ילדיו. אזרח כזה זוכה להתנכלויות מצד רשויות החוק. נוצרי שהתאסלם זוכה לייחס שונה בתכלית.
עונשים קלים מאוד למוסלמים שרצחו קופטים. אך יחס מחמיר מאוד לקופטים שביצעו עברות דומות.
קופטים אינם מורשים להיכנס לאוניברסיטה המוסלמית הידועה אל-אזהאר.
השפה קופטית אינה נלמדת באוניברסיטות, וההיסטוריה הקופטית של מצרים לא נלמדה בבתי-הספר עד לאחרונה.
באספה הלאומית – בית הנבחרים – יש קופטים ספורים בלבד.
קופטים אינם מיוצגים ברשויות ממשלתיות, לא כשגרירים, לא כראשי אוניברסיטאות ולא כדיקנים.
מעט מאוד קופטים מתקבלים לאקדמיות הצבאיות והמשטרתיות.
מעט מאוד משרות מוצעות לקופטים במדעי הטבע.
על פי החוק המצרי, 5% מהמשרות המשטרה ובצבא מיועדות לקופטים, אך בפעול מספרם רחוק מאוד ממה שכתוב בחוק.
מקורות קופטיים מוסרים כי בשלושים השנים האחרונות נרצחו מאות קופטים בידי מוסלמים. הערכות זהירות נעות בין 300 ל-400 נרצחים בני העדה הקופטית במהלך התקופה הנדונה.

המאמר שעורר אי-הבנה בקרב בני העדה הקופטית:
בעקבות תקיפת הכנסיות באפריל 2006, התפרסם מאמר בעיתון אל-מצרי אל-יום תחת הכותרת, מה הקופטים עושים במצרים? במילים אחרות, מחבר המאמר רצה להגיד מה יש לקופטים לחפש במצרים? כותב המאמר, מוחמד סלמאווי, התייחס גם לאירועים האחרונים שהתרחשו ב-14 באפריל בשעה שהותקפו שלוש כנסיות קופטיות בידי צעיר מוסלמי. וכך כתב סלמאווי:
"...אנו יודעים מהצהרות שניתנו במהלך השנים האחרונות מפי המנהיגים הדתיים שלנו ובתקשורת שלנו, שמצרים היא מדינה מוסלמית. האם סאדאת לא הכניס לחוקה ב-1971 שמצרים היא מדינה מוסלמית? ולאחר מכן, כשהוא ראה שזה לא מספיק דיו, האם הוא לא הכניס סעיף האומר כי השריעה (ההלכה המוסלמית) היא המקור העיקרי לחקיקה? האם זה אינו נכון שמי שלא מאמין באיסלאם – הוא כופר, כפי שזה משודר מהמסגדים יומם ולילה? ובכן, מה עשה רע המוסלמי הטוב הזה, שבסך-הכל הגן על דתו ומדינתו? הוא בסך-הכל עשה מה שהממשלה אמרה לו לעשות – לטהר את המדינה מלא-מוסלמים".

ועוד הוסיף סלמאווי כך: "הכנסייה טוענת שיש 12 מיליון קופטים במצרים. אבל הממשלה, שכל הזמן מנסה לעמעם את הבעיה, טוענת שיש לא יותר מ-5 מיליון קופטים. השאלה שעלינו לשאול באופן גלוי, ללא שום קשר למספרם של הקופטים, היא מה יש לקופטים לעשות במצרים? האם הם לא מסתפקים בזה שאבותיהם בנו את הפירמידות? ובנו כמה מקדשים במצרים עילית? האם זה מעניק להם את הזכות לחיות כאן עמנו במדינה הגדולה שלנו? למצרים אין מספיק מקום בשבילם. ולקופטים היה מספיק זמן – המון המון שנים – לעזוב בכבוד".

המאמר, שנכתב באירוניה רבה ולמעשה הוא מאמר פרו-קופטי מפי עיתונאי מצרי-מוסלמי, עורר תגובות קשות בעיקר בפזורה הקופטית, מחוץ למצרים, שרבים מהם אינם שולטים בשפה הערבית בצורה מלאה. אחרים התייחסו רק לכותרת מבלי לקרוא את התוכן באופן קפדני, ויחד עם זאת התגובות למאמר הדגימו עד כמה העדה הקופטית הפכה רגישה לכל מילה הנוגעת אליה, והיא אף נוטה להגיב באופן אוטומטי כלפי מה שנראה כאיום.

התגובות למאמר הראו על פגיעות רבה ורגישות דתית-לאומית לנוכח ניסיון העבר ביחסיהם עם המוסלמים, שכן הקופטים רואים עצמם בני הלאום המצרי לכל דבר ועניין. הרגישות הלאומית הזו, גורמת להם להיות בוטים, לעיתים יותר מהמוסלמים, כלפי ישראל במטרה להוכיח את נאמנותם לעניין הערבי – בדיוק כפי שאנו נתקלים בזה בישראל מצד מנהיגים נוצרים כמו ח"כ עזמי בשארה. כך למשל, ביוני 2005 האפיפיור שנודה השלישי, הפטריארך של העדה הקופטית במצרים, אסר על מאמיניו לקיים מגע עם יהודים, ואף אסר עליהם לעלות לרגל לירושלים כל עוד היא מוחזקת בידי הכופרים היהודים. שנודה השלישי תומך בדו-שיח עם מוסלמים אך לא בדו-שיח עם יהודים כדי להפגין את נאמנותו לעניין הערבי. המשמעות היא, שוב, שגם בוויכוחים הפנימיים בתוך מדינות-ערב, או בינן לבין עצמן, קשה לדוברים שלא להשתמש במותג "ישראל" כדי להתחמק מהבעיות האמיתיות בהן מצויה החברה הערבית בכללותה. הגירת הנוצרים מהעיר בית-לחם ומהישוב בית-ג'אלה, בשל התנכלויות מצד המוסלמים, מדגימה יפה את הבעיה בה מצויה העדה הנוצרית החיה בסביבה מוסלמית עוינת וקשה.
------------
[1]עיתון "ידיעות אחרונות" טרח למרוח כותרת שנויה במחלוקת, בנוגע לגילוי, במשפט "לא בגדנו". מבלי משים, "ידיעות אחרונות" העניק שירות גדול לתעמולה האנטישמית בכך שהוא חיזק הנחות תיאולוגיות רווחות בנוגע לאשמה הקולקטיבית של היהודים. ומה יקרה אם הכתב-יד יתגלה כמזויף? אז הכותרת תהיה "כן בגדנו"?
[2]לקט מתוך אתרים של ארגונים קופטים במצרים וארה"ב. ראו:http://www.copts.net http://www.cswusa.com/Countries/Egypt.htm
-----------

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יחסי קופטים ומוסלמים במצרים - תמונת מצב", 6 ביוני 2006, The Mideast Forum.